הדברים הקשים באמת בחיים זה כשמגיעים למצבים שבהם אתה פשוט
אומר לעצמך: "זה המבחן שלי... או שאני נותן עוד, או שאני
מוותר".
כשאתה... מותח את עצמך כלכך הרבה מבחינה פיזית, שהנשמה שלך
נקרעת לגזרים... שאתה מותח את עצמך כלכך הרבה מבחינה מנטלית,
שהגוף שלך מתפרק. כשאתה צועק לעצמך בראש "אני לא יכול יותר!"
אבל ממשיך והחיים מלאים במבחנים הקטנים האלא.

כל שניה שלי שם זה כמו... Do Or Die, זה או לנשוך שפתיים
ולעשות או לתת לגופה לצנוח לקרקע ולהתנוון. כניראה שזה נשמע
מוגזם אבל אף אחד לא מצליח לראות שהעיניים ריקות. הן פשוט
ריקות... ואני לא הייתי כזה אף פעם, אף פעם! כל מי שמכיר
אותי יודע שיש לי תקופות אבל זה לא אני, אני לא כזה.

כל מה שאני אוהב או אהבתי נלקח ממני, אמנם לא לתמיד, אבל זה
פשוט לא שם יותר וכל מה שהייתי עושה הוחלף לפתע במה שאני
צריך לעשות, במה שמצפים ממני לעשות ואני מרגיש שאני גם
חייב לעשות, בשביל כולם ולא דווקא בשבילי.

ואיך אני יסביר למישו למה אני מתכוון? ולמי בכלל יש לי לפנות?
כל היום יש סביבי אנשים שטוב לי בחברתם ובכל זאת אני מרגיש
כלכך לבד.

"מה שהייתי רוצה זה להצית הכל מסביבי באש שבוערת בתוכי, שכולם
ירגישו את החום, שכולם יראו את האור שנצור לי בבטן"

הרעל הורג הכל, עד שבסוף ישאר רק רעל.

אני רק מנסה להבין מה עושים כשהאש לא בוערת יותר, כשלהב האש
הופך ללהב מתכת קר. אני מרגיש שאיבדתי את עצמי, אני אחר, מה
נשאר ממני באמת? מה היה ממני באמת?

ומחר אני צריך לחזור ולצאת לגבעות... להרוג את עצמי עוד
קצת...
"גבעות גורל", לא הייתי מצליח לחשוב על שם יותר מוצלח בחיים.
מצד אחד גורלך בידך, מצד שני גורלך בידם של סלעים הרים
וגבעות.

"אני רוצה להצית ולשרוף הכל, שהכל יבער מסביבי בלהבות שבוערות
בתוכי.
אני רוצה להכות בעולם עם להב האש.
האש עוד תבער."

אייל מנחם, לוחם ובקרוב (אם ירצה האל) מפקד במשמר הגבול.
קורס סמלים מחזור כ"ח.

אש ירוקה!