גופה נטולת חיים מוטלת לפני,
שוכבת על קרקע קרה, ללא תנועה,
הרוח פרחה, הגוף נשאר,
מוטל, שוכב, פגר שננטש.

מביט אני בידי, בלהב שעד לפני רגע היה עוד כסוף,
נוטף את טיפות האשמה אל האדמה,
מעלימה  עין ושומרת סוד.

מי הוא היה, מה עשה,
דברים נטולי הווי או תכלית,
הוא איננו,
ותחושת הרעב נמוגה לה במעט,
על מזבח הדם, השנאה שקטה לעוד מספר שעות.

ואלך,
וגופתי נטולת החיים נשארת מאחורי,
כעור אשר השלתי כבר פעמים רבות בעבר,
ובדם אשיל שוב.