הפכתי למומיה, אין לי עוד חיים.
חברות שלי לא מבינות, לא רואות אותי באמת. הן לא מבינות שהכאב
ממה שעשו לא עבר לי.
אני אולי קטנונית אבל זה גם לא יעלם. אז אני מזייפת, צוחקת על
אותם הדברים, מספרת להן את אותן השטויות אבל את מה שקורה בפנים
רק אחת יודעת... ולא בגלל שאני מספרת - בגלל שהיא פשוט רואה
עליי.
ויש גם אותו, גם הוא רואה את זה. והוא יודע ב-ד-י-ו-ק מה זה
אומר, בניגוד אליה, הוא בכלל לא ידע שהיה כאב, שהן עשו לי
משהו. הוא פשוט... פשוט יודע!
מכרתי את החיים שלי בשביל החיים של אחותי, ככה זה מרגיש. כן,
מכרתי את החיים שלי. אחותי חשובה יותר. תמיד הייתה, תמיד תהיה,
ועכשיו, עוד מעט שלוש שנים לפיגוע שהפך אותי למומיה ואותה
לנכה. מה אני אמורה לעשות עכשיו?
מבחינתה זה בדיחה "בקרוב יש לי יום הולדת שלוש שנים! אל תשכחי
מתנה!" חצי צחוק חצי אמת. אני בטוחה שיש שדים בארון שלה, אבל
מה עם הארון שלי? למה אף אחד לא תוהה עליו?
אחי מאז ומעולם התחמק מנושא הפיגוע, אחותי הבכורה בכלל לא
הייתה מספיק בבית כדי להבין... ואני... אני פתאום לא הילדה
השלישית... אני הילדה השנייה, אני אחראית עליה. אני עושה לה
הכל, אני שומעת על כל מה שהיא עושה כולל השרמוטה שהיא הפכה
להיות (אין לי בעיה עם זה אני בעצמי כזו) ואני מנסה לייעץ, אבל
זה לא הולך, אחרי הכל מבחינה פיזית אני באמת קטנה ממנה... נראה
לי שהיא מרגישה לא בנוח לקבל עצות ממני...
זה משפיל, אני מנסה לעזור בבית ותמיד צועקים עליי, תמיד שאני
רוצה משהו איכשהו אני יוצאת אנוכית...
למה אסור שיהיה לי חיים? למה אני יכולה לערוך שולחן תמיד,
לעזור לאמא במטבח, לנקות, לסדר, להיות היומן של אחי ואחותי,
לכעוס על אחי כשהוא לא בסדר בבית ספר או בצופים, אבל... אבל
אין לי זכויות משלי?!

אני פשוט מומיה כזאת שעושה מה שאומרים לה. אני מפחדת לספר
להורים שלי עליו, ועליו, ועליה... וכל שאר האנשים החדשים
שפגשתי...
כסף אין להם לתת לי כ"כ... הכל מתבזבז עליה, אז אני עובדת. אבל
הם כועסים, "איך תלמדי?" "את תהיי עייפה" בלה בלה בלה...
נמאס לי, אין לי עוד כוח...

עצוב, הבמה היא היומן שלי, הכי עצוב? ואף אחד לא יבין עד כמה
אפילו...
הכי עצוב זה שעזבתי את מה שהיה מקור הכוח שלי (וגם העצב)
לתקופה של שמונה שנים, נטשתי אותם, את הצופים.
ופתאום הבית הופך יותר ויותר לשם. המקום ששנאתי אבל אהבתי
להיות בו.
כ"כ קשה להסביר. לי אף פעם לא קשה להסביר, אתם מבינים, זה בגלל
שהפסקתי להרגיש, אני בתהליך כזה שקשה לי לבטא את עצמי, קשה לי
לדבר על רגשות קשה לי להרגיש, אני הופכת למומיה...

אין לי כשרון, וזה עדיין החלום שלי. חלום טפשי אם ככה...

אני לא סתם מומיה, אני מומיה מטומטמת...