זו אין לה ידידים
רק עבדים ושפחות
י.א
עצרתי את המכונית על אחד הצוקים, בכביש מספר אחת, וירדתי רגלי
בשביל הצר היורד לחוף. היה זה יום שטוף שמש ונעים להפליא. ריח
הפריחה נמהל בריחות המלוחים של הים. חשבתי, אשב לי על אחד
הסלעים, אתבונן בים הגועש, אאזין לשירת הגלים והרוח, אמלא את
מצברי הנפש לפני שאמשיך בענייני. הפגישה נקבעה לי רק בצהרי
היום, והייתי קרוב למקום, יכולתי להרשות לעצמי שעתיים של בטלה.
בטוח הייתי שאני לבדי, מי מרשה לעצמו להתבטל באמצע יום עבודה?
הבטתי בקנאה בחוף הנקי, ללא בקבוקים ריקים, ללא ניילונים או
ניירות, רק חול, סלעים, צדפות וסרטנים קטנים וזריזים, שנעלמים
בחורם כאשר מרגישים את קרבתי.
חבילת סמרטוטים מונחת הייתה מאחרי סלע קטן. "גם כאן יש כאלה,"
אמרתי בקול.
"פנית אלי?" הקול בא מחבילת הסמרטוטים.
"או, לא," התנצלתי, "חשבתי שאני לבד."
הבטתי בו ככל שמרשה הנימוס, מבלי ללטוש עיניים. הוא נראה
מוזנח, יחף, לא מגולח שערו המסולסל יצר סחבות-סחבות של שער שלא
חופף או סורק זה עידן ועידנים. לבוש היה בשכבות רבות
וצבעוניות. הוא קם וניער את בגדיו המוזנחים, כאילו קצת חול
יכתים אותם. חייכתי, התאפקתי לא לפרוץ בצחוק.
''שיהיה לך יום נאה,'' זרקתי לעברו מנסה להיפטר מהמטרד, ובעצם
התחלתי לחשוש מפניו. מי יודע איזה טיפוסים מפוקפקים מסתובבים
במקומות האלה, חשבתי לעצמי, עוקף אותו וממשיך ללכת בקו החוף.
הוא חסם את דרכי, נבהלתי כהוגן, אבל ניסיתי לא להראות לו זאת.
''כן?'' אמרתי בטון רגוע ככול שיכולתי, ''במה אני יכול לעזור
לך?''
''יש לי הצעה בשבילך,'' אמר בשלווה, ''הצעה שלא תוכל לסרב
לה.'' (נוסח ידוע לאיומי סחיטה).
''אין עלי מזומנים רבים,'' הסברתי לו, ''כיום מסתובבים רק עם
כרטיס אשראי. ואם תיקח אותו זה רק יסבך אותך.''
הוא הביט בי משועשע: "אני לא שודד, הצעתי כנה, אם לא תתאים לך
לא אטריד אותך יותר."
"נשמע," פלטתי נושם לרווחה.
"אתה תזמין אותי לארוחה, ותמורת זאת אני אמכור לך את הסיפור
שלי."
התקשרתי למפעל וביקשתי לדחות את הפגישה, המזכירה נשמעה
מודאגת:"הייתה לך תאונה?"
- "לא, סתם עיכוב."
טיפסנו במעלה לעבר המכונית, להפתעתי נדף ממנו ריח קל של בושם
עדין. עצרנו במסעדת דרכים נקיה. המארחת ביקשה שנחכה, צריכה
הייתה להתייעץ עם הבוס, אם להושיב זוג מוזר כמונו. בחרנו מקום
ליד חלון הזכוכית הגדול, הרשיתי לו להזמין כל שירצה, לרגע
חששתי שיגזים, אבל הזמנתו הייתה צנועה וסבירה. הוא לא היה
מורעב.
"צ'רלס," אמר מושיט לי את ידו ללחיצה, "כך לפחות נדמה לי."
לחצתי את היד המושטת ומלמלתי את שמי. להפתעתי הייתה לחיצת ידו
אמיצה ויציבה, וכף ידו מטופחת.
הזר השתתק ועצם את עיניו. לא האצתי בו... לאחר שתיקה ארוכה
החל מדבר. קולו השתנה, הפך עמוק יותר, הדיקציה שלו השתפרה,
המבטא שלו הפך בריטי משהו. לאט-לאט ובנחת, שטח בפני את סיפורו.
"עד לפני... חודשיים, או אולי שנתיים - מי יודע - הייתי תייר
בריטי שנסע עם חברתו כריסטינה בכביש מספר אחת, מסן-פרנסיסקו
דרומה, בכוונה לבקר בארמון הרסט. לשם לא הגעתי, כי כך השתלשלו
הדברים."
כאן עשה הפסקה ארוכה, קימט את מצחו בריכוז, והמשיך:
"נסענו, כריסטינה מסתבכת עם המפה הענקית, משתדלת לא להסתיר לי
את החלון ואני מתמרן את המכונית בעיקולי הדרך המסוכנים.
"... אולי נעצור כאן," אמרתי, בעוד כריסטי טורחת על המפות.
"נעצור לרגע לסידורים," הציעה היא, "ונמשיך. יש עוד שעה של אור
לפנינו בודאי נמצא מקום מעניין יותר ללון בו מאשר מקום נידח
ועזוב כמו זה."
"מה שם הישוב הבא?" שאלתי בתקווה שלא תאשים אותי בראיית
שחורות.
"מה אתה דואג?" זרקה לעברי בזלזול, "נכון שעל המפה לא מופיע כל
מקום ישוב, עד לארמון הרסט," המשיכה בנגינה, "אבל זה לא יתכן,
בודאי כל עשרה מייל יהיה מוטל, ואם לא, נוכל תמיד לחזור לכאן."
ידעתי שלא נחזור, כי תמיד ישנה תקווה שלאחר העיקול הבא ימצא
מקום כלשהו, וחוץ מזה, בני תרבות לא חוזרים על עקבותיהם.
כן, כצפוי, נסענו בכביש הצר והמפותל עשרה מייל וגם עשרים ולא
היה דבר מלבד נוף יפהפה של ים וטרשים. ירד הלילה והחושך שחור.
רק ברגע האחרון מתגלה באורות המכונית העיקול הבא, שאם לא נספיק
לקחת אותו, נמצא את עצמנו כמה עשרות, או אולי מאות רגל למטה,
צפים במימי האוקיאנוס.
"חייבים לעצור במקום הבא," אומרת כריסטי בקול רועד, ''כבר יותר
מפעם אחת כמעט ועפנו לתהום. אני מבקשת שמור על ימין, כאן זה לא
לונדון."
''המקום הבא?'' אני שואל מודאג, ''יש לו שם על המפה?''
''אין,'' אומרת היא, ''בכל מקרה אני לא מצליחה לקרוא שמות באור
הפנימי המסכן.''
מרחוק נראה אור מנצנץ בגובה ההרים, אולי מגדל אנטנה, או מטוס
מרוחק, האור נעלם והופיע בהתאם לעיקולי הדרך, אולם נראה היה
שהוא הולך וקרב. לאחר זמן רב, והמון סרפנטינות התגלה לפנינו.
נכנסנו לרחבה בה ניצב צריף נמוך, נראה כמט לנפול. בחזיתו
ניצבו, מוארות באור קלוש, שתי משאבות דלק, שלא ברור היה מה
תכולתן. על הצריף תלוי היה שלט מלוכלך ומואר חלושות: Vacancy
המבשר מקום לינה. כל שרצינו הייתה מיטה ללילה, כדי שנוכל
להמשיך מחר בתוכנית הסיור שלנו לארמון הרסט.
''נראה כמו מלון פשפשים,'' אמרה, תוך כדי קיפול המפה.
"פשפשים לא הורגים," השבתי, "לעומתם מדרונות תלולים בלילה...
נתדלק מחר, אני עייף מת."
החנינו לצד מכוניות בודדות שעמדו מסודרות ברחבה שליד הצריף.
האישה המנומנמת מעבר לדלפק הקבלה, לא הרימה אלינו את עיניה
מהתשבץ שעסקה בפתרונו. המתנו עד שתתפנה. לבסוף התרצתה: "כן,
יכולה אני לעזור?"
"חדר ללילה אחד?"
היא המשיכה להביט בגזר העיתון שבידה, לא אמרה דבר, הושיטה לי
מפתח פשוט עליו תלויה טבלת ברזל גדולה:''מספר שתיים,'' אמרה.
''לילה טוב,'' זרקתי לעברה והיא החזירה לנו במנוד ראש.
חדר מספר שתיים היה כצפוי מול חדר מספר אחת, אלא שלא היו חדרים
נוספים, קצה המסדרון חסום היה בדלת ישנה ורעועה שנצבעה זה מכבר
בירוק. כריסטי סגרה את דלת החדר וחושך סמיך ירד עלינו, רק
נורית ניאון ריצדה ליד הכניסה.
"צריך להכניס את פלטת המתכת לחריץ שליד הניאון," נזכרתי, "אחרת
כבה האור."
החדר היה סביר ונקי כמו כל מוטל דרכים אחר. סרט נייר על אסלת
השרותים, הודיע: "עבר חיטוי במיוחד עבורך".
"אני תופסת את השרותים," הקדימה אותי, "כשאתקלח אקרא לך שתסבן
לי את הגב."
"בשמחה." השבתי.
עד שתקרא לי כריסטי, הבטתי סביב. האור היה חלש אבל אפשר היה
לראות את תמונות הנוף שקישטו את הקירות, כולם תצלומים מכביש
מספר אחת. בפינת החדר, ליד הכניסה לשירותים, תלויה הייתה מסגרת
מרוטת צבע. היא משכה את תשומת לבי, כי לא תמונה הייתה בה, אלא
מלל, שורות קצרות, שיר? נאלצתי להוריד את המסגרת מהקיר, כדי
לקרוא מתחת לאור."
צ'רלס הושיט יד לכיס פנימי באיזשהו ווסט פנימי ושלף ניר קלף
מרופט, אבל קריא בהחלט, בינתיים הגיעה המלצרית עם הקפה ומי
הקרח. לקחתי ממנו את הקלף העתקתי את השיר למפית - תרגמתי אותו
עבורכם כמיטב כשרוני.
עבדי המילים
בין שמים לארץ
בקצה האופק הצר
בין יבשה ומים
קיים מעבר
לפעמים ממשי
לפעמים וירטואלי
בתווך הצר
שבין יש לנדמה לי
בין חיקוי למקור
בין חכם לדביל
הבדל מזערי
שבין דרך ושביל
ועל עבדי המילים
נגזר כך לעד
לכתב עצמם לדעת
ולהישאר לבדד
בן שיחי לגם את הקפה בלגימות גדולות. וקינח בלגימות מכוס מי
הקרח. החזרתי לו את הקלף המקופל וזה היה סימן עבורו להמשיך
בסיפור.
"אתה יודע איך גברים מתחרמנים, רק ממחשבה. ואני ממתין שכריסטי
תקרא לי, בתקווה שמסיבון הגב נעבור לסבן זה לזה עוד כמה אזורים
רגישים ונגישים, ונמצא עצמנו באורגית אמבטיה מטרפת חושים. אבל
השיר המוזר הזה אינו נותן לי מנוח. 'בתווך הצר שבין יש לנדמה
לי,' ונדמה לי שהייתה דלת ירוקה בקצה המסדרון, דלת בלתי אפשרית
כי לפי כל הסימנים היה זה הקיר החיצוני של הצריף, סוף הבית,
והדלת יכולה הייתה להוביל רק החוצה, ולא זכרתי שראיתי דלת
נוספת בקיר החיצוני. יש או נדמה לי?"
צ'רלס נאנח והמשיך. "מרגע זה החלו צרותי. יצאתי למסדרון ונעלתי
את הדלת אחרי... הייתה דלת ירוקה, פתחתי אותה..."
בדיוק ברגע מתוזמן להפליא הגיעה המלצרית עם מגש עמוס: ביצים
מקושקשות, טוסטים, סלט ירקות, צלוחיות רוטב, תפוחי אדמה
מטוגנים בנוסח אמריקאי, חמאה, ריבה וחמאת בוטנים. היא סידרה על
השולחן הצר את כל הכבודה הזאת, הלכה וחזרה עם קנקן הקפה
והוסיפה לספלים שלנו... המתנו שתסתלק.
"מעבר לדלת הירוקה, היה הפתח חשוך לחלוטין, רק נורת המסדרון
האירה את חלקו העליון של גרם מדרגות לוליני," המשיך צ'רלס
מהמקום שהפסיק, "מיששתי את הקיר לצד המדרגות ומצאתי מפסק
חשמלי, הפעלתי אותו ואי שם למטה נדלקה נורה שהצליחה להראות אבל
לא להאיר דבר. המראה היה מעורפל, כאשר שלחתי ידי, נרתעתי, הפתח
היה מכוסה בקורי עכביש של שנים. קרעתי אותם בידי והתחלתי לרדת
במדרגות. הדלת מעלי נטרקה מעצמה, הדבר לא הדאיג אותי, היא לא
הייתה נעולה מבחוץ לכן קשה להאמין שתינעל מבפנים. ירדתי לקראת
המנורה ומצאתי את עצמי בחדרון מעופש שבמרכזו מערכת מראות, בהן
השתקפתי אין-סוף פעמים. אבל לא הייתי לבדי שם , מאי-שם השתקפה
דמות נשית רכה, לבושה בבגד סחבות לבן ושקוף. למרות האבק
במדרגות, המראות הבריקו כחדשות. עברתי בפתח שבין המראות ומיד
ראיתי אותה משתקפת בכל מקום אפשרי, לא הייתה כל אפשרות לקבוע
מי אמיתי ומי בבואה. ואם בובה היא, תמונה או יצור חי. 'את
אמתית?' שאלתי בהתפעלות, וקולי הדהד במראות הוכפל בהן ויצר רעש
רקע מבהיל. זכרתי מבוך מראות מהלונה-פרק, אני לא אוהב את הרגשת
אבוד הדרך שאתה חווה בהן. אבל היא נראתה שלווה כל כך. ניסיתי
לגעת בה אבל ידי נעצרה במראה קרה. 'מי את?' שאלתי ברעד והמתנתי
עד שיפסק ההדהוד. קולה היה ענוג בצורה שלא תתואר: 'איראטו,'
השיבה ונעלמה מעיני. המשכתי אל תוך המבוך ולא מצאתי אותה,
החלטתי לצאת.
'לפעמים ממשי לפעמים וירטואלי', נזכרתי בדברי השיר. 'איראטו,'
קראתי לה, 'אני יוצא.' חזרתי בדיוק על עקבותי, בבטחה צעדתי
לפתח בין המראות... והתנגשתי בקיר זכוכית. נלחצתי, והתחלתי
לנוע סחור סחור ממשש את הקירות נתקלתי בפתח ונכנסתי בו...
איראטו הביטה בי מחייכת, ניגשתי אליה והתנגשתי במראה.
כריסטינה, נזכרתי, ממתינה שאסבן את גבה. מתי היה זה? אולי
נרדמתי בהמתנה לקריאתה, ואני חולם? עוד רגע תעיר אותי. ישבתי
והבטתי סביב. השתקפתי המון פעמים בכל כיוון פרט לאחד שם היה
פתח שחור משחור.
הלכתי מגשש את דרכי באפלה, המורד סחף אותי, נצנוץ אור רחוק נתן
לי תקווה. איך יתכן שאני הולך כל כך הרבה, איפה אני הולך, לכל
הרוחות. ידעתי שכדי לחזור עלי ללכת למעלה ואני מידרדר במורד.
לבסוף יצאתי בפתחה של מנהרה על החוף. היססתי, אולי אחזור באותה
דרך, אולם ברגע שעזבתי את המנהרה לא הצלחתי למצוא את פתחה. מאז
אני משוטט בחוף. אין לי כסף, אין לי תעודות, אין לי זהות.
כריסטינה בוודאי עזבה, אולי הודיעה למשטרה, אולי לא."
כאן הפסיק את סיפורו, לעס בתשומת לב את הארוחה שלפניו. גם אני
חזרתי לאכול לאחר שהסדרתי את נשימתי שנעצרה שוב ושוב. לא ברור
היה לי אם סיים או זו פאוזה ליצירת מתח, או סתם רצה כבר
לאכול. לעסנו בשקט מהורהרים. לא התאפקתי יותר:
''ומאז,'' שאלתי, ''לא יצרת קשר עם כריסטינה?''הוא נד בראשו
לשלילה. ''ואיראטו אמיתית? פגשת אותה?''
"שאלות חשובות," מלמל, "יש המשך לסיפור."
גרסנו את הטוסטים, לגמנו מהקפה שהמשיך להגיע ולמלא את ספלינו,
ושתקנו. המלצרית הנחמדה המשיכה להביט בנו בחשדנות. רמזתי לה
והיא נגשה לפנות את הצלחות הריקות.
"כן, איראטו אמתית כמו שאשליה יכולה להיות." חייך אלי,
"כריסטינה? מי יודע, אני לא בטוח שהייתה, אולי רק נדמה לי?"
"ספר על איראטו," ביקשתי.
"ברגע שיצאתי מפתח המנהרה," המשיך, "המתינה לי. אז הייתה
אמיתית מאוד, יפהפיה, רמזה לי שאגש, ניסיתי לחבק אותה, לנשק
אותה על פיה, אבל היא התחמקה במהירות, הוציאה מאחרי גבה ענף
גמיש והצליפה בו על פני. פני צרבו... הייתה זו צריבה מתוקה,"
הוא הצביע על צלקת קטנה לאורך לחיו השמאלית. "כך נקבעו היחסים
בינינו, היא הגבירה ואני העבד. אני מאושר כשהיא באה לקראתי,
מחייכת, מאירה פנים. אבל לא פחות מאושר כאשר היא מענה אותי. מה
שגורם לי סבל בל יתואר, זו ההתנכרות שלה, היא נעלמת ואני מחפש
אותה וכשאני רואה אותה מרחוק היא מתעלמת ממני, כאילו היינו
זרים, ו...רק אתמול התעלסנו... טוב, לא התעלסות כזו שאתה מעלה
בדעתך, עם גבירה לא שוכבים. אני מנשק את כפות רגליה. אם היא
נדיבה ואם יש לה מצב רוח טוב במיוחד, היא מרשה לי להמשיך ולטפס
במעלה הרגלים הארוכות והדקות ולפעמים אפילו ללקק לה שם, כאשר
היא מצליפה על גבי בענף שבידה."
בן שיחי נראה מדוכדך כל כך, שרציתי לחבק אותו לעידוד, אולם
חששתי שמחווה כזו באזורים אלה, יכולה להתפרש אינטימית מדי.
"ממה אתה חי?" שאלתי בדאגה אמיתית.
"אני?" השיב בחיוך זורח, שלא ניכרו בו כל אותות מצוקה, "אני
משורר ומספר סיפורים."
למרות שחשדתי שצ'רלס רק מכר לי אחד מסיפוריו, נסעתי מאז כמה
פעמים בכביש מספר אחת, מנסה לזהות את אותה אכסנית דרכים. יש
שתיים או שלוש שמתאימות לתיאור שנתן. בדקתי את כולן, דלת ירוקה
לא מצאתי, אולי צבעו אותה בינתיים.
Erato - המוזה של השירה הלירית והארוטית |
