ברכבת הזו
יושבת במושב האחורי, עם המסטיק על הכיסא
מול החלון מוצף האדים, שחרטו עליו לב.
מאחורי כולם.
ומאחורי אף אחד.

הרכבת נוסעת ונוסעת
החיים נמשכים.
אך לא בשבילי.

מסתכלת החוצה מדי פעם - עץ, שיח, כבשה לבנה
ואני נשארת במושב שלי - כדי לא להשתגע.

נשארת בתנועה.
קדימה וקדימה.
לא עוצרת לשנייה.
לא מסתכלת אחורה.

כל הזמן עייפה... רוצה רק לישון
כל הזמן עושה טעויות... ולא מצליחה מהן ללמוד

נשארת למות בפנים
כשאף אחד לא רואה
כך עוברים לי הימים... הלילות... החיים.

אני לא כאן.
והרכבת נוסעת...
נוסעת...