- "שוב הוא מאחר... מה יהיה אתו?! אלוהים!"   - תמיד אחרי שהיה
אומר אלוהים זה היה מסיח את דעתו מהכל. הוא תמיד הרהר בכל. בדת
במיוחד. הוא היה מעסיק את עצמו יותר מדי בנושא שהוא לא מאמין
בו.

השעה הייתה 17:16 דקות. הבית היה די מסודר ושקט חוץ מחדר אחד.
האח השני היה אמור לחזור מטיול מאולתר. הוא סידר בינתיים את
החדר. זה כבר הרבה זמן במשפחה שהם לא אכלו ארוחת ערב ביחד.
האימא ניסתה לתקן דבר מה במטבח בכוח אבל זה היה מעבר לכוחה.
ככל שהיא התאמצה לתקן, היא הרסה את הכל יותר. היא פשוט ניסתה
לתקן בצורה לא נכונה. על הקירות היו תלויים ציורים של חברות של
האם. בכל הבית לא הייתה תלויה תמונה משפחתית אחת. האחים מעולם
לא הסתדרו. אף פעם לא נראו שניים כ"כ דומים וכ"כ שונים.

-"אולי קרה לו משהו? תמיד הוא מסתבך, עושה בעיות. יכול להיות
שהוא נפגע... מה אני מזבל את השכל? הוא תמיד מאחר... אבל מה אם
כן קרה משהו?..." - דאגה פעמה בלבו. זה היה מוזר לו מאוד. האם
נראתה רגועה, שלווה משהו. גם הוא לא היה טלית שכולה תכלת. הוא
היה רב עם כולם, כי לא יכל לקבל את העובדה שהוא יכול לטעות.
אבל זו הייתה המגרעה הכי פחותה שלו. בינתיים ילדים שיחקו בחצר
אגוזים פגוזים בסגנון "כולם נגד כולם". פעם הוא אהב את המשחק
הזה. עכשיו כבר לא.

ב - 17:56 הוא הגיע. הוא ידע זאת לפי הרעש שהוא היה עושה.
הדלת הייתה נטרקת בחוזקה בכל פעם שהוא היה נכנס. פשוט לא היה
איכפת לו ממנה, והוא היה דוחף אותה בזלזול. הוא היה רץ במדרגות
תוך כדי הלימת הנעליים ברצפה. זו הייתה הדרך שלו להגיד "אני
בבית". לדלת שלו היה רעש מצמרר של חריקת הצירים. הוא אפילו לא
טרח להגיד שלום. הוא פשוט ידע שלא יענו לו.

איך שהוא יצא מהחדר הוא נתקע באח שלו. הוא השתדל לא להסתכל
עליו. - "מה קורה?" -   האח השני תמיד רצה אח שיהיה כמו החברים
שלו.  -  "הכל בסדר." - הוא ענה ויצא מהבית ללא כל סיבה. הוא
היה חייב.  הוא פשוט הרגיש בחילה.