אני מרגישה "שהאויר מהגלגלים" יצא לי.
שעות שאני מסתובבת בנסיונות להבין מה ולמה כמה ואיך.
כשהייתי בת 15 תל אביב נראתה לי כל-כך מגניבה ומרתקת היום כבר
לא.
סתם עוד חור להכנס אליו. לחפש איפה לשבת, איפה לרקוד, איפה
לפגוש אנשים.
אני רק בת 19 וכבר מרגישה כאילו כבר נגמר ואין מה לעשות יותר.
גם אם אזרוק את עצמי לבד על בר עם מוזיקה טובה ברקע, תוך חצי
שעה-שעה אסיים חפיסת סיגריות שנקנתה שתי דקות לפני שהתיישבתי,
את הבירה המעפנה אסיים תוך רבע שעה ואת השיחות נפש עם עצמי
אמצה תוך חמש דקות מרגע הישיבה.
ואשאר עם הריק.

מכעיס אותי שאני לא יכולה לקבל את מה שאני רוצה. את העובדות
כפי שהן.
שהחיים שלי הולכים בדרך מסוימת, לפעמים אני מנסה לחתוך ממנה
ולשנות את השיגרה.
לקום בבוקר לעוד סדר יום של מענה טלפוני בלתי פוסק, וויכוחים
עם אנשים דביליים שיש להם מזל שהם לא עומדים מולי.
לא באמת בחרתי את זה. לא הייתה לי ברירה.
בשעה 19:00 מסיימת. הולכת לחברה לעוד שיחת חולין בגן הילדה
המתה.
חוזרת הביתה הישר למיטה.
אני נשארת עם החלומות.

השגרת משרד, הורסת אותי.
לנסוע "לעיר הגדולה" ולהתבאס גם שם, הורס אותי.

אם היו יכולים להמציא את הכפתור ששובר ברגע את השיגרה הייתי
בנאדם שמח יותר.
לצערי, לפעמים יש אילוצים שבגללם אי אפשר לצאת מהחור שבו בני
האדם תקועים.