תמיד אהבתי ליסוע בקו 641 . שמאלה בצומת בית ליד, אל תוך השדות
הירוקים של השרון. מניח את הראש על השמשה, סוקר בדייקנות זריזה
כל מטע, חלקה או סתם כר דשא ענק. האוטובוס חולף במהירות, פעם
היו כאן המון פרדסים, עדיין יש, היום שורות של מבנים עם רעפים
אדומים, שנבנו לפי תוכנית מוגדרת מראש, כמו משמר כבוד צבאי
בטקס יום הזיכרון, לכולם דלת ראשית פונה לאותו כיוון, ארבעה
חלונות שרואות אותו נוף, ממש כמו השיכונים של שנות החמישים, רק
הפעם מאוכלסים באנשים שונים. פריחת סביונים משתרעת לה בשטחים
הלא מעובדים, אלו עם הטרקטור הישן והחלוד התקוע במרכזם, כמו
מוזיאון מקרי איזורי. קו צבעוני מאוד, נוסעים לרעננה, בדרך
עוצרים בכלא השרון, ממשיכים לצומת רמתיים, ומתוך מושבים דהוהים
בוהים בגודש רקפות. תמיד קרוב לגדרות הטייל אני הופך שוב לילד
שנתקל בברזלים עד זוב דם בהכרה מלאה, כואב ומרגיז, ורטוב,
ואימא צועקת, ואני מתחמם בשמש. פתאום אני מתעטף באלף דמיונות,
הכרתי מתפזרת, לא בהירה, אני מתכנן טיול רגלי באחד השדות. כמו
נסיעה ברכבת הרים שמגיעה לשיא ואז בירידה תלולה מגלה את האמת,
או השקר, השקר שלך, ההעלמויות שלך, ואז מושיב אותי לידך
במכונית החדשה שלך, ואני הרגשתי חשוב, יותר מכולם.  בבית החדש
בבריכה הגדולה, משונה שתמיד שחיתי לבד, אף אחד לא היה שם
שגליתי את עצמי, רגעים יפים שרציתי למסגר, שעות צהרים עם הגבר
הראשון שלי, ואז כווייה מימך על שיטוט במחוזות שלא רצית להכיר.
חופשה ביוון, בטברנה באתונה, הקדשת לאימא שיר, היא חייכה
חיוכים של קיץ, כך כינית אותם. התקופות שאני זוכר, בגבעות החול
לפני הגעת מבני הבטון, כששאלתי על תקופות החדרים, " אתה, תמיד
היית בעניינים שלך", ענה אחי.1985 אני בכיתה ח', והכתבות
בעיתונים מפוזרים על כל מגרש הכדורסל בבי"הס, הכותרות צורחות
אלי, אבא שלך עצור. האוטובוס נכנס להוריד נוסעים בכלא השרון,
אסירים שחוזרים מחופשה, החניה עמוסה במכוניות, זה יום מבקרים,
אני לא מחנה רכב ונכנס לבקר, חבל שלא ישבתי בצד השני, אולי
יכולתי להתעלם ממנו.