ואקיולייט ואקיולייט ואקיולייט.
מפת השעוונית הזו דבוקה לשולחן בלכלוך. כבר שנים שזה ככה. היא
מכוסה בכתמים של שומן מאובק. כבר שנים. האקונומיקה עושה את
העבודה אבל גם מוחקת את ההדפס שעל המפה ומשאירה כתם ריק.
"רק שזה לא מוחק את המפה", אומר אבא בטון מאיים.
"זה לא, זה לא", אני משקרת. אני שונאת לשקר. במיוחד שאני יודעת
שהוא הרי יגלה בסוף. גם יגלה שהרסתי את המפה וגם יגלה ששיקרתי.
אני משקרת לו. בלי להניד עפעף. כי אני לא יכולה להפסיק לקרצף.
אני נואשת.
אבא שמן מאוד. הוא לובש גופיה לבנה, מחוררת, כמעט מתפוררת. היא
גם מתוחה מאוד כי היא קטנה עליו. היא גם מוכתמת.
שירי יושבת ליד השולחן. היא משירה מבט לעבר אבא בחוצפה. הוא
מבקש ממנה שתוריד את הרגליים מהכיסא, והיא מחייכת חיוך מתגרה
ולא מורידה. אני קצת כועסת עליה אבל לא מראה. מעדיפה לכעוס על
אבא שבדיוק מגרש אותה מהבית. היא נראית קצת מתוחה אבל לא זזה
מהמקום.    
הבית הזה קטן נורא. החדרים קטנים, התקרה נמוכה. בחוץ לילה.
חושך. תמיד חושך בחוץ. אני ואבא עומדים וצועקים זה על זו,
מנופפים בזרועות, מאיימים באצבע.
הפנים של אבא אפורות ועיניו שקועות. אימא מתה מזמן.
אני יוצאת אל חדר השינה ורואה את הג'וק המבחיל הזה, מוטציה
כבדת לסתות, ארוכת מחושים ורגליים, עם שתי כנפיים מגוהצות של
חליפת מנצחים.
"ואקיולייט ואקיולייט ואקיולייט". פתאום אני מסוגלת לשמוע
מחשבות של ג'וק. תכונה ייחודית שהלוואי ולא קוללתי בה. הג'וק
מדושן עונג לקראת הסעודה, מחייך לעצמו חיוך דלוח של יצור
מנוון.
זה ג'וק שזולל חרקים קטנים בלי ללעוס. הוא פשוט בולע אותם והם
מתעכלים לו בבטן. אני רואה את הזבובון מתהפך בתוך מיצי עיכול
חומציים. נמס והולך. נמס והולך. הבוקר לא יבוא. תמיד חושך
בחוץ.