אהבתי אותו מהרגע הראשון. אולי בעצם עוד לפני הרגע הראשון.
הלילה היה בהיר מדי ופנסי הרחוב זרחו ללא רחמים. לכן הידקתי
היטב את המעיל לבל יקפוץ לבי מן החזה ויוטל לרגליו - לחרפתי.
אך כשנפגשנו והוא חייך אליי את חיוכו הראשון - עלה חיוך משחרר
גם מקרביי שלי.
ומאז אותו יום הרבינו לשוטט יחד ברחובות הגשומים, חבוקים בתוך
בועה בלתי נראית וכל האנשים והחיות והעצים שפגשנו בדרך לא היו
אלא ניצבים.
השאלות היחידות שהטרידו אותי היו: מתי, איך ומאיזו סיבה הכל
ייגמר?
באחת מפגישותינו הקראתי לו סיפור שכתבתי. הוא אמר: 'תנסי לכתוב
בעיניים עצומות'. עצמתי את עיניי ולא יכולתי לראות דבר מלבדו.
'תנסי לעצום יותר'. אך אני ויתרתי וביקשתי את שפתיו.
לפעמים כשהיינו מתנשקים הייתי מרמה ופוקחת את עיניי באמצע.
מביטה בנימים הכחלחלים שתחת העור השקוף של עפעפיו או בעורק
הפועם ברקותיו. לאחר שראיתי שעיניו עצומות, הרשיתי לכאב ולשמחה
שהציפו אותי לגלוש אל פניי.
וכשראשו רכן על צווארי ושפתיו מצצו את העורק הראשי, עלה מגרוני
צליל שהפליא להתחזות לביטוי של תשוקה מינית ולהסתיר היטב את
הכמיהה הישנה נושנה שממנה היה מורכב.
אולם כשאצבעותיי, במסווה של שובבות נועזת, ניסו להפשיט את
בגדיו, הוא החוויר. ועצר. ונשא אותי לחדר השינה.
וכששכבתי שם, מחכה שימלא את הבור שנפער בי, הוא מיהר וכיבה את
כל האורות וסגר את התריסים על בריח ורק כשהיה בטוח שאין אף לא
גחלילית בחדר - הסכים שאצמיד את עורי לעורו.
כך עברו הלילות וכשהשעון צלצל הוא משך את השמיכה לסנטרו והמתין
במבע זועף שאצא מהחדר.
ואז הגיע אותו לילה ארור. התריס נתקע, הדלת חרקה ופס של אור
ירח עקשן חדר תחתיה. לבסוף, לאחר שגלשה השמיכה, נפרצה הדלת
ואור חזק, אולי ליקוי ירח, אולי ברק... ואני לא יכולתי לעצום
את עיניי.
'תסתלקי מפה', הוא צרח. בפניו ראיתי את השבר. ודרך עורו, שהיה
שקוף כעורה של מדוזה, ראיתי את לבו, סמוק ומפמפם, כלוא בין
צלעותיו. ראיתי את ריאותיו מתנפחות ומתכווצות במהירות ואת מעיו
מגולגלים כתולעת ומבעבעים במיצים.
'תסתלקי מפה', הוא צרח שנית ואני יצאתי אל הצל, משאירה אותו
מתבוסס בכאבו.