רגשות שעפים
אטימות שעוצרת
צדק צדק תרדוף
את הרגישות הלא הוגנת

סיימנו את עניינינו במשרד החנוק הנמצא שתי קומות מתחת לפני
האדמה, ויצאנו על אוויר העולם בשעת צהריים לוהטת באוגוסט התל
אביבי. השמש הקודחת על ראשינו החשופים, לא הפסיקה לבעור
ולהזכיר לנו כמה אנחנו מתגעגעים למזגן בדירתנו הצנועה.
בדרכינו אל תחנת הרכבת הקרובה, דרך מלאת עשן המכוניות של העיר,
עמדנו באין-ספור רמזורים אדומים, נתקלנו בכל כך הרבה אנשים על
המדרכה הצרה, היה כל כך חם שממש התחלתי לפנטז על השינה החטופה
שאני הולך לחטוף בנסיעה הארוכה שיש לנו ברכבת.
לבסוף הגענו, אני וליאת התיישבו בספסל משותף ושאר החבר'ה
התיישבו בספסל שלידנו, רכבת ישנה שהזכירה לי את רכבות המסע
שעוברות מדי פעם בקירבת הדירה. אך אנו היינו מנוסים וידענו
שבתחנה הבא נחליף לרכבת חדשה ונוחה יותר עד ליעדינו הסופי.
תמיד ידעתי שכשאני נוסע הביתה מהדירה אני נוסע באוטובוס נוח
ויכול לישון בשקט עד הבית, אך משום מה תמיד ברכבות בדרך לדירה
היה משהו שהפריע לי לישון, הפעם קיוויתי לקצת מנוחה.
לאחר נסיעה קצרה, הגענו אל תחנת הביניים ונדרשנו להחליף רכבת,
לפתע שמעתי את ליאת קוראת לעברי במנהרה, ניגשתי אלייה, היא
לקחה נשימה עמוקה, ואמרה לי שהיא נוסעת הביתה.
ברגע הראשון הייתי מופתע, אך מיד חשבתי על זה בשנית והרגשתי
מעט נבגד, ליאת שהיא היחידה שאני מסתדר איתה טוב בדירתנו, ידעה
זמנים קשים, אך המון פעמים השתדלתי להיות שם למענה, אני אישית
גם כן לא הייתי במצב פשוט, אך תמיד ידעתי לספוג, לרוב לא הייתי
רגשני, אך ליאת הייתה רגישה ממני, אך ברגע ששמעתי שהיא נוסעת
הביתה, ובאמת שהרגשתי שאני זקוק לה ברגעים אלו, ואפילו שידעתי
שקשה לה ואולי היא באמת צריכה את זה, אני הרגשתי נבגד, ובחוסר
טאקט אולי, אמרתי לה שאני חש נבגד והמשכתי ללכת אל עבר הרכבת
החלופית המחכה לנו ברציף שמעבר למנהרה.
לרגע הסטתי את מבטי לאחור וראיתי שליאת החלה לבכות, מצפוני לא
נתן לי והסתובבתי לאחור, כשחזרתי אל ליאת, היא לא הסתכלה לי
בעיניים, ניסיתי שוב לשאול אם היא באה איתי בחזרה אל הדירה, אך
היא בשלה, פתאום העלתה את הנקודה שאמרתי שאני מרגיש נבגד ושהיא
אינה מאמינה שזה יצא מפי, אני מנסה לעמוד על שלי, ניסיתי
להסביר לה מהיכן זה הגיע, ובנוסף ניסיתי להסביר לה מדוע חשוב
לי שהיא תבוא איתי בחזרה... אך ליאת בשלה, טענה בתוקף שהיא
זקוקה לחופש הזה, ואני על אף שהרגשתי צודק מבפנים, כאב לי על
ליאת, כי היה חשוב לי שיהיה לה טוב, לבסוף הצלחתי להרגיע אותה,
אולי בפסיכולוגיה הפוכה, כאשר אמרתי לה שתיסע, היא פתאום סירבה
ואמרה שתבוא איתי, אמרתי לה שתיסע, שתיקח חופש, שתנוח ושתחזור
עם מצב רוח משופר, והיא הפוך על הפוך החלה ללכת אל עבר הרכבת
כאילו כלום לא קרה.
בסופו של דבר שוב התייבשנו ביחד באותו ספסל, וליאת שניסתה
להסתיר את זה שהרגע בכתה, ישבה בשקט ולא הוציאה מילה כל
הנסיעה, מדי פעם ניסיתי לגנוב ממנה איזשהו חיוך אך אני בעצמי
הרגשתי לא טוב עם המקרה.
לבסוף הגענו אל דירתנו הצנועה, וליאת הלכה לישון.
אני שלא הצלחתי לישון כל הלילה אחר-כך, הוטרדתי במחשבות
זדוניות.
האם אני שיודע בצדקתי ויודע שליאת אינה צודקת במיקרה הזה,
ועדיין ליאת הצליחה בזכות רגשותיה שיצאו החוצה לגרום לי להרגיש
שאני זה שהיה לא בסדר ושהיא הייתה בסדר גמור.
וכאשר אני פגוע או צודק, איני מראה רגשות חזקים ולכן איני נראה
רציני או צודק.

האם הרגש יותר חזק מהאמת?
האם הרגש יותר חזק מהמציאות?

נקודה למחשבה.