היה זה יום סגרירי ואפל... הרוח נשבה בחוזקה ואיימה על כל
חי... והיא פחדה ממנה...
ילדה קטנה ישבה שם בפינה חשוכה, לבדה. איש לא היה סביבה. רק
בדידות הקיפה את כל עולמה.
היא הלכה כבר ימים רבים בחוסר תקווה הולכת וגוברת שמקיפה אותה
ומאיימת כל רגע מחדש לגזול את חייה הקצרים החומקים מבין
אצבעותיה הקטנטנות...
אבל כל כך קטנה היא הייתה בעולם כה גדול, מה כבר יכלה לעשות?
מאומה.
רגליה היו כה דקות וחלשות עד כי בקושי רב הצליחו לשאת מעליהן
את גופה הקטן והרזה.
ידיה היו גם הן קטנות וכל כך חלשות, עד כי היוו נטל עבור גופה
לסחוב אותן...
בטנה הייתה כה קטנה ודחוסה פנימה, נוגעת בגבה עם כל נשימת חיים
שנושם אפה.
פניה היו כה רזות וחיוורון עז עטף אותן ומנע מחיוך קט לעלות
ולו לרגע אחד על פניה.
כה רעב היה לבה, רעב לאהבה...
כך נדדה היא לבדה ימים רבים בשביל ההוא של הבדידות. ובכל מקום
אליו פנתה נפשה לבקש מעט רחמים, מעט עזרה, קידמה את פניה אותה
אכזבה שאהבה לרבוץ סביבה הרבה אותה עת...
אנשים היו סביבה הרבה, מכל המינים והסוגים, והם היו קרובים. אך
היו נראים כה רחוקים כמו הכוכבים שראתה בשמים בלילות הקרים בהם
ישבה לבדה על הרצפה הקרה.
הקיפו אותה מכל עבר, אנשים ועוד אנשים ועוד, אך נדמה היה כאילו
לא הבחינו בה, כאילו לא הייתה נראית לעין כלל, השקופה הייתה
היא? לא! בשר ודם, עוד וגידים הייתה היא, בדיוק כמותם!
אז מדוע לא הבחינו בה? מדוע לא ראו את המצוקה שלבשה דמות של
גדר וחומה והקיפה אותה מכל כיוון, לא נתנה אוויר לנשימה, ממש
חנקה...? כאילו לקח העצב חבל וקשר סביב לבה, קשר חזק ומחץ,
והשתעשע בה כאוות נפשו, ואילו את האושר חטף הוא! לקח ושם
בקופסא קטנה וסגר והשליך! ימים רבים חיפשה את הקופסא הקטנה ולא
מצאה מאומה. כאילו נעלמה מפני האדמה הזאת, אשר בה דורכות
רגליה.
כמתה בין החיים התהלכה שם, הנה והנה, ודבר טוב לא נראה באופק,
כאילו הייתה היא בתוך בור ללא תחתית. מי יוציא אותה? הלוא כה
בודדה היא ולבדה. העולם כה גדול ואכזר והיא כה קטנה ותמימה.
לעולם לא תוכל להסתדר לבדה בעולם כה אכזר. היא כל הזמן הולכת
לאיבוד! ולעולם לא מוצאים אותה! כלל אין זה בטוח שמחפשים...
כולם מתעלמים. רואים ובוהים ועדיין מתעלמים. היכן היא נמצאת?
היא עצמה אינה יודעת. מחפשת. מסתכלת לכל הצדדים ומחפשת מעט
חמלה אך רק ריק היא רואה שם!
שום חלל בלבה לא מתמלא! ואם החליט להתמלא הוא, מילא עצמו עצב,
התווסף לאחיו אשר שכנו שם עוד קודם, לפניו, והעצב נאגר ונאגר
והיה צריך לשחררו אך היא אינה ידעה איך. לא היה בה את הכוח.
היא הייתה חלשה והייתה זקוקה נואשות למישהו שיוציא אותה מאותו
בור אליו נפלה, יתקן את לבה השבור ואת נפשה הפצועה. אך מי היה
גואל זה, אשר ממאן היה להגיע?...
אנשים קרובים עמדו סביבה, חייכו אליה, ראו אותה, אבל לפני
שהספיק הטוב להגיע אליה היה מתמוגג באוויר! נעלם כלא היה! אולי
לא הבחינו בחומה שאסרה על הכל להיכנס, החומה שלא נתנה מנוח, רק
הציקה והכתה בכל עוצמתה, ומה גדולה הייתה עוצמתה, כן, היא
הייתה גדולה וכאובה מנשוא!

ילדה קטנה...
מה לך? מהו הדבר אשר מעיק על נפשך וגורם למים ליפול וליפול
מעינייך?

מים מלוחים היו הם... זרמו וזרמו ולא הפסיקו. כי לא יכלו. מי
שלט בהן? בוודאי לא היא.

היא שמעה קול חלוש מדבר אל אזנה. שואל. מתעניין. בוודאי הוזה
היא!

ילדה קטנה...
ספרי לי את אשר מעציב את עינייך היפות...

היא הביטה מעלה, אל שמיים הגבוהים והרחוקים וראתה נקודת אור
רחוקה, שהלכה וקרבה אליה לאטה...
היא נבהלה. חשש ופחד עטפו אותה וכאילו כלאו את רגליה בשלשלאות
אל האדמה הלחה אשר הייתה מתחתיה. הפחד שיתק אותה והיא לא הייתה
מסוגלת לזוז. רגליה היו קשורות חזק מדי...
האור קרב אליה עוד ועוד ומהר יותר והיא פחדה יותר. גופה נשמט
ארצה, אל אמא אדמה, שאספה אותה אל חיכה, אך לא שמשה לה מקלט,
כאילו לא יכלה או לא רצתה. האור הגיע אליה.
היא שכבה שם, רועדת, רגליה מקופלות ומשוכות אל ריאותיה, שנשמו
ונשפו במהירות כה גדולה, כאילו מנסות להדביק פער אינסופי עם
הפחד שמיהר לעטוף אותה...

מהאור העז שסנוור כל כך, נשלחו קרניים בדמות יד אדם, באו וקרבו
אל הילדה הקטנה והמפוחדת. לרגע אחד הן לא נראו כה מאיימות.
אפילו להיפך. פתאום הן נראו טובות בעיניה הקטנות. אבל היא
עדיין המשיכה לפחד, כאילו הפחד סרב לעזוב אותה, נהנה לתפוס בה
בחוזקה ומיאן רצה ללכת!
אך מגעה העדין והמלטף של קרני האור על עורה הדק של הילדה
הקטנה, הרגיעו אותה. הכניסו בה מעט תחושה שהייתה זרה לה,
לילדה. הייתה זו תחושה של בטחון. לרגעים אחדים הרגישה הילדה
הרגשת בטחון וחמימות מהי. והיא כל כך אהבה את ההרגשה הזאת
שעטפה את כל גופה ברוך משכר. היא רצתה להתמכר להרגשה הכה נעימה
הזאת.
מתוך האור הזוהר והבוהק, יצאה פתאום דמות אישה. מה טובת מראה
הייתה האישה שיצאה אך זה עתה מאותה נקודת אור קטנה, שכבר הייתה
כה גדולה ומנחמת!
אותה אישה הביטה אל הילדה הקטנה, שהסתכלה עליה בתמיהה. היא
שלחה את ידה הרכה אל פניה הענוגות של הילדה הקטנה וניגבה דמעה
חמה שזלגה על לחייה הקטנות. לפתע נדמה היה כי חיוך קטן החל
עוטף את שפתותיה הקטנטנות של הילדה הקטנה. החיוך התפשט על פניה
של הילדה ובעיניה פתאום נראה ניצוץ.
האישה נראתה כה טובה ונאה. את כל כולה עטף בד משי לבן שזהר כל
כך. ומאמצע גבה יצאו זוג כנפיים גדולות ומרשימות ביופיין. כה
לבנות וזוהרות הן היו! כה טהורות וזכות...
בידיה הענוגות והעדינות, אספה האישה את הילדה הקטנה אל
זרועותיה ואימצה אותה אל חיכה. הילדה חייכה כמו שמעולם לא
חייכה בעבר. האישה חיבקה את הילדה כל כך חזק והילדה החלה שוב
בוכה, אך הפעם לא היו אלה אותן דמעות מלוחות שכל עת ועת תקפו
את עיני הילדה ברוע, אלא היו אלה דמעות מתוקות, דמעות לא של
פחד, היא לא פחדה בזרועותיה, היא שמחה...
כמה שהיא צחקה אותו היום, הילדה הקטנה. מעט חיבה, זה כל מה
שהיה דרוש, בשביל לשחרר את כל העול שהיה שמור בלבה של הילדה
הקטנה. אישה אחת, בעולם כה גדול, שחררה את אותה קופסא קטנה
ששמרה בתוכה את האושר שאליו התגעגעה כל כך הילדה הקטנה...
מאותו רגע, כאילו מלאך נפל עליה משמים, השתנו חייה של הילדה
הקטנה, שפתאום כבר לא הרגישה כל כך קטנה, חסרת אונים וישע,
בעולם הגדול הזה. פתאום העולם כבר לא נראה לה כה אכזר כבעבר
ובטח לא כה גדול. עכשיו היא הרגישה, אותה ילדה קטנה, כמה
שהעולם לא כל כך גדול, וכמה שיש בכוחה לגבור על כל מכשול. כי
היא חזקה. היא רק הייתה צריכה שיאירו מעט אור בתוך לבה, בפינה
החשוכה ההיא, שכבר לא הייתה כל כך חשוכה...
מאותו היום האישה, המלאכית ההיא, הלבנה הצחה הזאת, תמיד שמרה
על הילדה הקטנה ותמיד הייתה שם בשביל להאיר לה את דרכה...
ובגלל אישה אחת ויחידה, שכל שעשתה היה להעניק מעט חום והבנה,
רק מעט, זה כל שעשתה, אותה ילדה הפכה כל כך מאושרת אחרי כל כך
הרבה עצב...
המלאכית הזאת, עזרה הרבה לילדה הקטנה, הראתה לה חמלה ואנושיות
מהם, ולימדה אותה הרבה על החיים...
"לא משנה מאיפה באתי, משנה לאן אני הולכת"...
היא הרימה בידה את פניי הילדה הקטנה שהיו שמוטות מאז ומתמיד
והשיאה אותם מעלה, לשמיים... הראתה לה שלא הכל חייב להיות רע
ושתמיד יש טוב... רק צריך לדעת למצוא אותו...

מוקדש לאותה אישה שלבשה דמות של מלאך...

את הסיפור ה"מצחיק מרוב שהוא מטופש" הזה כתבתי לאישה שבאמת כמו
בסיפור הייתה בשבילי כמו מלאך שומר. בכל אופן כמה שהוא אופטימי
בצורה חולנית, אני נורא אוהבת אותו =)