מעשה היה באדון מכובד אחד ששמו סטיבן פרקינס. הוא היה לוחם
למען הצדק, אביר הנזקקים, מגן החלשים, ואת כל חייו הקדיש למעשי
גבורה ועזרה לזולת. לילה אחד הוא שכב לישון במיטתו ולא קם
בבוקר.

נתקלתי בגונדרק בטעות בקרן רחוב חשוכה, כשהיה בדרכו לפונדק לא
ידוע. בחור כארז! אני מת עליו. הוא התנצל בסגנון הגרני המנומס
שלו ופנה לכיוון ההפוך. אינני יודע מה, אבל משהו תפס את עינו
באותו רגע, אולי זה היה השלט שהנחתי שם קודם בכוונת-תחילה.
הוא ליטף את ראשו המשולש של המטה שלו, מה אתה אומר על זה פיתי?
אתה בעט? בוא נקפוץ לביקור נימוסין. אני בטוח שנתקפל בפרחה.
חיוך דק שפתיים הציף את פיו ברשעות.
הוא קרא את השלט בדממה: 'פרקינס.'
מתחת לשם שצבעתי בלבן חוור על רקע שחור ציירתי ורד בקווים
גסים.
הנה הורט המפורסם! כמה נחמט לפגוש אותו כאן, כל-כך רחוק מהבית.
. . אנחנו מוכרחים לקפוץ - אולי רק לומר שלום, לילה-טוף.
השלט האמיץ גונן בגופו על גדר עץ יקרה, שעטפה חצר קטנה
ומטופחת, שהקיפה את ביתו הצנוע של אדון פרקינס אחד, פאלאדין
במקצועו. מכיוון שלא הייתה לשלט הקטן אפשרות להזהיר את בעל
הבית על האורח הבלתי קרוא, הוא רק ניסה להתהפך על צדו כדי
להסתיר את הסמל המסגיר - גם זאת ללא הצלחה מרובה. הגדר גיבשה
גם היא את כל כוחותיה, אבל השער שלה לא עמד בפני המטה-נחש של
תורטורה האיום. בהמשך ניסה גם השטיח בכניסה להכשיל את רגליו של
הפיין, אבל הוא נדרס עד עלפון במהלך מילוי תפקידו. היחידה
שהצליחה איכשהו להציל את כבודו של בית-פרקינס הייתה הדלת. היא
הייתה אדישה לכל ניסיונותיו של הפיין לפתוח אותה, ומילאה את
תפקידה על הצד הטוב ביותר - אות הגבורה יינתן אולי בהמשך הערב.

שלושת החלונות החזיתיים התלחשו ביניהם: 'אתה סגור? אני נעול.
אתה הרחוק בפינה - אתה נעול? לא? סגור לפחות? אל תיתן לו
להיכנס! ללללא!!!'
מאוחר מדי.
רגלו של הפיין נחתה ברכות על הרצפה בחדר הכניסה של בית-פרקינס.
כעת הסיכוי היחיד שנותר לאדון פרקינס היו המדרגות. למרבה-הצער,
הוא חידש אותן אחרי הרטיבות של החורף בלוחות עץ עבים, ולכן לא
היה סיכוי שהאורח הבלתי-קרוא ימעד או ייפול או ישבור איזו רגל.

יש מישהו בבית? לחש הפיין בארסיות טיפוסית, אדון פרקינס? איפה
אתה ישן? מה שלום הגפרת פרקינס? איך הילטים?
דלת תמימה נפתחה בדומיה. פרקינס דאג לשמן את הצירים של חדר
השינה שלו, ומכיוון שהוא סמך על אמונתו היוקדת לאל, הוא לא טרח
להתקין שם מנעול. שנתו הייתה שנת ישרים. הוא חלם על המסע העומד
לפניו. . .
הוא כבר הכין את כל הציוד ומזון לשבוע וקבע עם שאר החבורה
במגדל המערבי אחרי ארוחת הבוקר. זה היה יום נאה לפתוח את המסע
הגדול, והוא נהנה מרוח הים אשר האיצה את פעמיו מערבה. הרחוב
התעקל שמאלה בעדינות, סטייה קלה - בקושי מורגשת - ובקצה הסיבוב
כבר נראה מגדל השמירה עם צריחיו הנהדרים, שבהם הוא, סטיבן
פרקינס, שרת תקופה מסוימת בצעירותו.
קריאות חבריו מהשער נשמעו באוזניו כמו צרחות של ציפורי-ים
רחוקות, ותנועותיהם נראו כעבודת נמלים. צל כהה עטף את כל
התמונה המושלמת הזו באפור כבד ומכביד. סטיבן נשא מבטו אל-על
וגילה את מקור הצל - ענן קטן. הצל ירד עליו בזהירות, מנסה שלא
להפחיד אותו יתר על המידה . . .
'בבוזזזזזזזז! בזזזזזזזזומממם, בבבזזזזזזזזזזום . . .' הצליל
מילא את מוחו של הפאלאדין החולם ביתר שאת. הוא הלך והתחזזזק כל
הזזזמן, עד שהדבר היחיד שנשמע בכל העולם היה הקול המזמזם
המטריד העוקצני הזה. הענן המזזזמזזזם התקרב עוד ועוד, וסטיבן
הביט מעלה וראה שהטיפות הזזזזעירות שהרכיבו את הענן היו דבורים
קטנטנות מזזזמזזזמממות. היו שם רבבות - אולי הרבה יותר. . .
והן ירדו וירדו באחידות מזמזמת והגיעו לראשו של הפאלאדין
בזזזזזום קולני.
'בבזזזזז ! בזזזזומממם, בבבזזזזזזזזום . . .'
הוא התחיל לרוז - לא יודע לאן - לא ברור כמה זזזמן - עד אשר
הדבורים הזזזיפו את עורו בעקיזזזזות מכאיבות, ועד שלא נותרה
פיזת בשר בגופו שלא נעקזה. הן נכנזו לו לשריון ומתחת לבגזים,
זזזוממממממםם! ולתוך הכפפות ולתוך המגפיים, ולכפות הרגלים!
בבזזזזז! הוא נפל, והתגלגל על זזזידו בעודו זזזורח לעזזזזרה -
אבל איש לא בא - גם לא קורנליוזזזזז, ראש הקבוצה, שנשבע בחייו
ובכבודו להגן על כל אחד מששת הפאלאדינים שלו. הוא נאלץ להפסיק
לזזזזרוח כי היצורים המעופפים חדרו לחלל הפה שלו, והחלו
לעקוזזזז מבפנים. פפפזזזזזזזזז! הוא הרגיש שלוש עקיזות בתוך
גרונו - כל אחת עמוקה יותר מהקוזמת. העולם נהיה שחור, והוא לא
הזזזליח לזזזוזזז. הוא היה משותק.
אחת הדבורים - אולי המלכה - נכנזזזה לתוך אוזזזנו ולחשה בקולה
האיום, המזזזמזזזם. היא חזזזזרה על המשפט שוב ושוב, עד שסטיבן
הבין אותו לבזזזזוף: "זהו-זה הזיכוי הגיע. אני מזכה אותך
מזכותך לחיים." החלום נגמר.
הרר פרקינס . . . הרגת את אמי ואת אפי - אאלץ להרוג אותך. זה
לא יהיה ארוך - אני צריך להזפיק גם אישה וילטים.
סטיבן לא יכל היה להניד אלא עפעף. ידיו היו רדומות בתנוחה
משונה מתחת לגבו - זאת אומרת מעל גבו - כי הוא היה הפוך, עם
הגב למעלה. הכאב מהחלום גם הוא נשאר - אבל לא בכל הגוף.
גרגר בוער של כאב נכנס לגבו - הגב התחתון. הוא חדר עמוק והגיע
לעצם השדרה, ואז הפאלאדין לא היה יכל עוד לסבול את הכאב. מוחו
התפוצץ מסאת הסבל הבלתי נקלטת שהציפה אותו באכזריות - עד שהכל
נפסק.
הכאב נעלם לחלוטין, ובמקומו הייתה תחושה של רפיון מוחלט. גופו
הפך לגוש בצק מעוך, שלא יכול לנוע. רק הראש נע. אה, כן! הראש
היה חופשי - טוב מאוד. סטיבן ניצל את חופש התנועה של ראשו
והפנה את עיניו ימינה לכיוון אשתו. היא ישנה על הצד - עם הגב
אליו, ואור הירח נחת על כתפיה החשופות. היא הייתה יפה מתמיד.
צל כבד זחל על הכותונת שלה - מגיע מעלה מעלה, מכסה את כתפיה
באפלה אטומה, מסתיר את ראשה היפה מאור הירח.
פרצוף הופיע מעליה - פה מחויך מלא שיניים לבנות, עם לשון
ערנית, שבצבצה החוצה ודבקה לעורה החשוף. בעקבות המגע הלח היא
התהפכה בשנתה, והפנתה את פרצופה המיושן לכיוון בעלה, שעיניו
התרוצצו בארובותיהן, נפתחות ונסגרות כל הזמן כמו זוג פרפרים
גוססים.
גפרת פרקינס, נשמעה לחישה ארסית, גפרת פרקינס הנכבטה, עורי,
קומי בפקשה. גפרת פרקינס . . .
שלוש אצבעות ארוכות נתלו על אזנה, ומיששו אותה בזהירות, עורי
גפירתי, עורי בפקשה, גפרת פרקינס... זה אני תורטורה, ידידך
הטוף ביותר. באתי לפטור אותך מרגשות האשם שמיררו את חייך כל
השנים האלה. את לא צריכה להרגיש רע עם עצמך עוד. אני אעזור לך
להתמודט. . . בתמורה תתני לי את נשמתך בפקשה!
האישה פקחה את עיניה המנומנמות, ונפנפה את היד הזרה שהונחה על
ראשה. מי? מה? מה אתה רוצה? היא מלמלה בפה מלא קורי-שינה
דביקים.
את נשמתך, גפרת פרקינס, תני לי את נשמתך! הנחש סינן מבעד
לשיניו הלבנות. הוא ליטף את ידיה באצבעותיו וכבל אותן באזיקי
ברזל חלודים.
היא ניסתה לצרוח, אבל ידו השנייה - עטופה בכפפת מתכת - דחפה
לפיה כדור בד רטוב, והורידה אותו לתוך גרונה. היא הקיאה.
היא רצתה לנשוך אותו חזק ולבלוע את גדם היד שלו, אבל שיניה
נסגרו על מתכת ונסוגו מיד.
אין נשימה . . . אין שימה . . . לא נושמת . . . גוססת . . .
עיניה נסגרו לאט לאט, עדיין דביקות מהשינה הטרופה. הן לא יפתחו
עוד לעולם.
הפאלאדין ראה את המתרחש על המיטה לצדו, ונאלץ לסגור גם כן את
עיניו. מוחו לא עמד בשטף הכאב והסבל. הוא רצה להזיז את ידו
החזקה, ולקרוע את פרצופו הקר של הפולש הרשע. בכל כוח רצונו הוא
ניסה להזיז את גופו - רק להתנגד לשיתוק. הוא קרא בלית ברירה את
שמו של האל, אבל שפתיו בקושי נפתחו: אאאאהה . . . אאאעעהההה .
. . זה מה שיצא מתוך פיו, כאשר הוא ניסה לומר לאלוהיו שהוא
מוכן לתת את חייו אם הוא רק יוכל להזיז את ידו לשלושה רגעים
ספורים ולחסל את הרוצח שחנק את אשתו.
אבא? קול גבוה וישנוני נשמע מן הדלת.
סטיבן זיהה את קול בנו, ועיניו נפתחו שוב. הוא סובב מעט את
ראשו כך שתהיה לו זווית ראייה לכיוון השני.
תורטורה זקף את ראשו למשמע הקול וחייך את חיוכו הקר, הרצחני.
אבא, אני לא יכול להירדם, אפשר לבוא לישון אתכם?
אאאאא! לאאאאא!
מה קרה, אבא? הילד חיבק את המשקוף הדקיק. מי זה?
תורטורה הקיף את המיטה בצעדים קטנים מדודים, אני המלאך השומר
של כל הפאלאטינים, חמוטי. הוא לחש ברשעות. איך קואים לך?
מיטשל.
מיט-של! איזה שם יפה! עיניו של תורטורה נעו סחור-סחור מהפנטות
את הילד הקטן במעגלים הולכים וגדלים, אתה רוצה להיות פאלאטין
כשתהיה גדול? כמו אבא?
כן. . .
יופי חמוטי, בוא תן לי חיבוק! תורטורה הזמין את הילד בהינף
זרועו המושטת קדימה, ומיטשל צלל קדימה לחיקו הקר.
סטיבן ראה את ידו השנייה של הפיין, זו שהייתה מוסתרת מאחורי
גבו. אצבעותיה היו מקופלות והן אחזו פגיון מחודד! לאאאאאאו!
אאאאאהה אאאאאאיעעעה אאאאאאאו!