[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא מסתכלת המומה על הדמות שמולה ולא יודעת מה להגיד.
שיערה סתור, אפה נוטף ודמעה קטנה, יחידה, סוללת שביל מלוח על
לחייה.
"אל תדאגי"', אומר לה הקוף בקול עייף ומבט שקט שמביע בעיקר
לאות איומה, "אני אדאג שלא תגיעי לגיהינום על זה."
"זאת אומרת, אם המילה שלי עוד שווה שם משהו. לכי תדעי", הוא
מוסיף אחרי רגע.
ממשיכה לשתוק. מה כבר אפשר להגיד? סליחה?
זה יישמע מגוחך.
הקוף מתגרד בעצלתיים ומתיישב על העץ הקטן מוקף הסורגים. שאר
הלהקה מכווצת בפחד וצווחת באימה בפינה הרחוקה של הכלוב, חבריה
נלחמים על הזכות המפוקפקת להמחץ כנגד הלבנים החשופות של מתקן
הכליאה.  
הוא אף פעם לא השתלב בלהקה, היא בועטת בעצמה, הוא ניסה להסביר
לך, בחרת לא לראות את הסימנים.
כי מדעניות ציניות לא מאמינות בניסים.
"לא... לא יכולת לעשות משהו?", היא מצליחה לשאול לבסוף.
הגוש הכבד שהיא מרגישה בבטנה מתהפך ותחושת הפאניקה ההיסטרית
שהיא מנסה לכבוש באומץ רב מתעצמת לאיטה.
הוא מחייך. הדבר לא נראה טבעי על הפנים השעירות.
"יש לכם תפיסה לא נכונה של מי אני ולמה אני מסוגל. העולם לא
הולך להתפרק, את יודעת. טוב, לא מיד לפחות. פשוט... אני לא
אהיה פה יותר להשגיח. אף פעם לא גרמתי לנס, כמו שאתם תופסים
אותו - רעמים וברקים, תמרות עשן וכל מיני קונצים כאלה..."
הוא פולה חרק מפרוותו בהיסח הדעת,
"רק גרמתי לאנשים להאמין. וגם זה לרוב לא היה קל."
האירוניה בקולו לא משעשעת אותה.
במקרה שלה זה היה מאוחר מידי.
המשלוח הגיע בשלישי בחודש.
הפריטים מוינו - מה שלקח עוד כיומיים.
הוא אפילו לא הראה סימני אינטליגנציה גבוהים במיוחד.
אבל היו סימנים, היא חושבת - את בחרת לא לראות אותם.
התמונות טסות עתה בראשה - חברי הלהקה מתעסקים בשלהם ורק מ"ס 12
עומד זקוף ומביט בה. במבט נבון, אלוהים ישמור. בוחן.
ובפעם הראשונה, כשנכנסה עם המזרק על מנת להדביק את מ"ס 9, החל
צווח עליה, כאילו הוא מבין.
חלחלה עברה בגופה. הוא צעק עליי.
למחרת כל הפירות וצלוחיות האוכל היו מסודרים בכניסה לכלוב,
והקוף הזה, נושא אבחון מס' 12, ישב ישיבה מזרחית לידם.
בבקשה, היא לפתע חשבה לעצמה. לא עוד.
גלגל הסתמיות האנושי, דורס כל הוא.
הוא חזק יותר מאדם ומכונה. הוא חזק יותר מאלוהים.
אישה קמה בבוקר והולכת לעבודה. בלילה היא שכבה עם בעלה, בבוקר
שתתה קפה, ובצהריים היא הזריקה חומרים מסרטנים לאלוהים, שישב
אצלה בכלוב והתחנן - לא עוד.
כי זו העבודה שלה. כי מוצרי היופי של החברה חייבים לעבור עוד
ניסויים לפני השיווק למדפים.
כי היא לא שמה לב. הכל סתמי ואין חוקים.
רק "היופי שביצירה האנושית" כפי שכינה אותה.
ומעכשיו לא תהיה גם השגחה. או מי שיעריך את שלמות היצירה.
אף אחד כבר לא נהנה מהדברים הקטנים. שקיעות וזריחות, העובדה
שנוצרנו כך שנוכל להנות ממוסיקה, מנוף, ממים זורמים.
אחד מהשני.
רק גלולות וזריקות נגד קמטים, סמים ממכרים ועבודה, עבודה,
עבודה...
"זה לא יארך עוד זמן רב," הוא אומר לה ותחושת פיוס ממלאת אותה.
"אין דבר. גם ככה עייפתי מכל הסיפור."
לא, לא פיוס, היא מבינה. השלמה.
"אני...
- "לא, אל תתנצלי ילדתי... גדלתם. אולי כבר אין מקום לתרח
כמוני ביניכם."
פתאום היא עייפה מאוד. "אולי. אבל יש לנו צורך להאמין בך, אתה
יודע? להאמין שלכל יש איזושהי משמעות. איזושהי מטרה...
איזושהי... תכנית על."
הוא צוחק חרישית והקול הקופי כמעט משעשע.
"תוכנית על?"
עיניו נעצמות לאיטן. "איזו תכנית על?
אני רק יצרתי אתכם בדמותי. אתם - אתם השתגעתם לגמרי."



הכותרת לקוחה מסיפורו הקצר והמעולה של לסטר דל ריי "תפילה
ערבית" (Dangerous visions בעריכת הארלן אליסון, 1967)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל היוצרים
ערבים זה לזו.






יאשה מתחיל עם
קטינה בערב במה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/2/06 2:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בנצי כלבת

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה