ואני נשטפת בגשם דמעותיי
תרה אחרי ההבנה
חלולה היא מחשבתו של האדם
כשרעב הוא לאנושיות
חלל פעור נפער
בגבול בין מציאות לדמיון
אין לעבור את הגשר
אין מקום לחלום

ארדוף אחרי המשמעות
עד גבול ייאוש
שריקת הרוח, יגונה של הדממה
הממלאת חלל
נקישתה החלולה על דפנות העץ
כמבטאת סימן לבדידותו
אותה הרוח המפזרת ריחו העדין של הניצן
פורץ גבולותיו
כנשר הדואה מעל
וליטוף הרוח הממלאת כנפיו החופשיות

רוחו של האדם

האהבה איננה מוותרת עלינו
אני הם המוותרים על האהבה