שבוע אחרי השבעה נפגשתי עם דנה שוב. היא סיפרה לי שהיא ושיר,
חברה שלה, רבו שוב ונמאס לה. אני אמרתי לה שהיא לא צריכה לוותר
למרות שעמוק בפנים רציתי לצעוק משהו אחר לגמרי.
את דנה הכרתי לגמרי במקרה, באחד הימים שנאלצתי לחזור מהצבא כדי
לעזור בטיפול באבא שלי.
הייתי בדרכי לקו 51 בתחנה המרכזית כשראיתי אותה, מבולבלת,
מחפשת משהו. שאלתי אותה איזה קו היא צריכה והיא אמרה ש51.
אמרתי לה שזה גם הקו שלי והצעתי לה להתלוות אליי לתחנה. כבר אז
היתה לי הרגשה שהיא לא בדיוק מחפשת קו אוטובוס, אלא משהו עמוק
מזה.
התיישבתי על ספסל בתחנה, היא התיישבה לידי, הוציאה חפיסת
סיגריות והציעה לי אחת. היא ראתה היסוס בעיניי ושאלה בחיוך אם
היא מפריעה לי להפסיק. "אני בשלב של להפסיק לקנות חפיסות",
השבתי. "אה... בשלב של לשנורר..." קבעה בחיוך. ואני סיכמתי
שאני בשלב של "לשנורר מאנשים שמציעים לי". שנינו צחקנו, ועישנו
את הסיגריות.
באוטובוס התיישבנו ביחד והעברנו נסיעת היכרות נחמדה שהסתיימה
עם חיוכים יפים ומספר טלפון.
אני זוכר את האושר שהרגשתי באותו רגע. דנה היא מהבחורות
הנדירות, ואני דמיינתי אז לעצמי שגיליתי אוצר או כבשתי חצי
אי.
שלושת הימים שבאו אחר-כך היו מהגרועים בחיי. המצב של אבא שלי
התדרדר מאוד, אני ואמא שלי התחלנו להתמוטט תחת נטל הטיפול בו.
מעולם לא חשבתי שאצטרך כך לטפל באבי בגיל 22.
אחרי מאבקים קשים במפלצות הבירוקרטיה, השגנו אישור לעובד זר
שיטפל בו. ברגע שסנטוס, העובד ההודי נכנס בדלת, הצלחתי לחשוב
על דבר אחד, בירה עם דנה.
התקשרתי לדנה, היא ענתה לי בבכי ואמרה שהיא לא יכולה לדבר
עכשיו. עברה לה חצי שעה של ייסורים ודנה חזרה אליי. היא עדיין
היתה נסערת, אמרה שהיא בדרך חזרה מבאר-שבע ושאלה אם אני יכול
לאסוף אותה מהתחנה המרכזית בת"א.
כשהגעתי לת"א וראיתי אותה, נזכרתי שוב באותה הרגשה נפלאה, אלא
שהיא נראתה פחות שמחה לראות אותי.
התיישבנו בבר קטן באלנבי והתחלנו לדבר על כוס בירה וסיגריה.
הפעם כבר הגעתי עם חפיסה, והיא שאלה אותי אם אני עכשיו בשלב של
צביעות. הסברתי לה שאולי אני לא כזה חזק אופי ושאולי זאת הדרך
שלי למשוך תשומת לב. דנה וויתרה לי ושוב עישנו ביחד סיגריה עם
הרבה חיוכים.
היא שאלה אותי איך המצב בבית ומהר מאוד התחלתי להוציא הכל.
סיפרתי לה גם שיש לי יום הולדת עוד יומיים וניסיתי להיראות
מדוכא. זה לא היה פשוט כי פגישה עם דנה היתה בהחלט הדבר המשמח
היחיד באותו שבוע.
מתישהו באמצע השיחה היא שאלה אותי אם יש לי חברה עכשיו. כמובן
שזו היתה שאלה שציפיתי לה, השבתי בחיוך לשלילה והצגתי שאלה
דומה. "לי דווקא יש חברה... שנתיים למעשה", היא השיבה עם חיוך
משלה. הייתי מופתע, גימגמתי משהו, וניסיתי להסתיר את העובדה
שחשבתי שאני בדייט. דנה סיפרה לי שהיא דו-מינית ויש לה חברה
בשם שיר מבאר-שבע שהיא מאוד אוהבת, אך לאחרונה הן רבות הרבה.
כשהורדתי את דנה בבית שלה בצפון ת"א החלטתי שאני אשמור איתה על
קשר למרות שהרבה לא ייצא מזה. נפרדנו בחיבוק גדול ונסעתי חזרה
לביתי בפ"ת.
יומיים לאחר מכן, אבא שלי כבר לא יכול היה לזוז בעצמו,
והדיכאון השתלט עליי. היה זה יום ההולדת שלי כשנשברתי. ישבתי
בחדר בהרגשה מבודדת והתחלתי לבכות. חשבתי איך הייתי רוצה שהכל
כבר ייגמר, שעדיף שאבא שלי כבר ימות, שדנה תעזוב את שיר,
ושהצבא יעזוב אותי.
באותם ימים הייתי כותב סיפורים קצרים כדי להוציא את התחושות
הרעות שלי. ניגבתי את הדמעות, התיישבתי ליד המחשב והתחלתי
לכתוב סיפור על חייל שמשרת ליד גבול הצפון, ויום אחד אמא שלו
מודיעה לו שלאביו יש סרטן במוח.
עברו שבועיים ואבא שלי נפטר. הצלחתי לשרוד את ההלוויה, והשבעה,
עם כל האורחים שהגיעו לתת נחמה בגרוש ולאכול קצת מהאוכל שאמי
הגישה.
"אתה כנראה צודק", אמרה דנה.
היא כנראה כבר היתה קרובה לסיים את הקשר עם שיר, ורק חיפשה
מישהו שיגיד לה אחרת.
מזל שהיא הציעה לי סיגריה... |