בוקר סתווי, הראשון בשנה. שוב קשה להתעורר. הקור מורגש באוויר,
ונדמה שהדבר הכי קשה שאפשר לעשות זה לקום מהמיטה החמה ולמשוך
מעלייך את השמיכה, לצאת אל יום חדש, קר ואפל, ולהתמודד איתו.
אחרי שקמתי מהמיטה במה שנראה כמו נצח, מיהרתי אל חדר האמבטיה
כדי להתחמק מן הקור הנוראי, שנדמה ועוד רגע היה הופך אותי
לנציב קרח. כל צעד על הרצפה הקרה הרגיש כמו סכין שננעץ בכפות
רגליי החשופות, משאיר סימן שלא יגליד לעולם, ובכל זאת, היה בזה
משהו מהנה.
שטפתי את פני במים הקרים והתבוננתי במראה. הפנים שהביטו בי
משם, מבעד לזכוכית, היו שלך. שלג רך החל לרדת בחוץ, וכל שחשבתי
עליו היה אתה. בדיוק שנה עברה מאז אותו יום. גם אז ירד שלג,
אני זוכרת. זיכרון שעד היום לא עזב אותי אפילו לרגע: איך שכבת
שם, הדם החם שלך מכתים את השלג ומשאיר סימנים אדומים על הלובן
הטהור. מראה כל כך יפה, כל כך כואב... אני זוכרת את הקור הכבד
שחדר לעצמותינו, מרעיד אותנו קלות, את הסומק בלחיים שלך, את
החיוך הקלוש שניסית להעלות על פניך, רק כדי שאני לא אבכה, את
הלחישות הבהולות שלך, נקטעות על ידי שיעולים קצרים... אני
זוכרת את הכל.
ניגשתי אל המטבח ופתחתי את המגירה ברעש קרקוש עצום. מצאתי
במהרה את מה שחיפשתי; סכין עבה, חדה. הסכין בעלת ידית העץ
והלהב המשונן, הסכין שהחבאתי בקפידה, סכין שהייתה מחוץ להישג
ידו של כל אחד אחר. הסכין שלי. הסתכלתי בה ארוכות, מעבירה
אצבע רועדת מקור על שיניה המחודדות. הזזתי אותה לאט ובשקט,
מלטפת אותה כמעט ברכות, בעדינות, באהבה... ידעתי בוודאות מה
אני עושה. הפשלתי את השרוול השמאלי שלי, חושפת יד עמוסה בחתכים
קטנים ועמוקים, צלקות וכוויות. הבטתי בה לרגע, מחכה לכאב העתיד
לבוא, אותו כאב שאני אוהבת ושונאת כאחד. נטלתי את הסכין לידי
בכוח, משתדלת להחזיק את היד שלי חזק כדי שלא תרעד. העברתי את
הלהב בעדינות לאורך הזרוע, מסתכלת על הפס האדום שהופיע אט אט.
הסכין בעלת ידית העץ נוצצת באדום, בלהב החד, השתקפות מראה לי
את עיניי היבשות מדמעות. ביום שעזבת, הפסקתי לבכות.
כל כך רציתי שזה ייגמר, שייפסקו הייסורים, להתאבד כבר ולגמור
עם זה, אבל לא יכולתי. המצפון שלי לא היה נותן לי לעשות דבר
כזה, במיוחד לא אחרי מה שקרה... מגיע לי להישאר פה. מגיע לי
להתענות כל רגע בחיים הריקים והמכאיבים האלה, יום אחר יום, שעה
אחר שעה. מגיעה לי כל שנייה של סבל בעולם הזה.
לאחר שהדם התקרר והתקרש, קירבתי את הסכין, שנצנצה מדם, אל ידי
בשנית. הפעם הגיע תור הדבר האמיתי; הצמדתי את הסכין ליד,
מכניסה אותה עמוק יותר אל תוך הבשר. חתך עמוק ושורף החל
להיווצר בזרועי. הכאב השורף התפשט במהרה. נשכתי את שפתי
התחתונה, מסרבת להרפות מהסכין, מסרבת להיכנע לכאב.
הרגעים הללו, רגעי השקט והכאב האלה, מזכירים לי פעם אחר פעם
שאני עדיין בחיים. כשאני חושבת על חיים בלעדייך אני מרגישה כמו
קליפה ריקה. כבר שנה שאני מתה מבפנים, חיה רק למראית עין. רק
הכאב, רק תחושת הדם החם על ידי הקפואות, מזכירים לי שאני עוד
כאן, שאני בחיים... כשעזבת, לקחת איתך את הצחוק. לקחת את
הניצוץ בעיניים. והכאב הזה, הכאב הבלתי נסבל הזה, מחליף את
הצחוק, את הבכי, את התחושות הכי עמוקות שלי. ורק אז אני קולטת,
שוב; אתה לא איתי, ואתה גם לא תחזור.
בוקר סתווי, קריר ומעונן. בשביל כולם מתחיל יום חדש, ורק
בשבילי הוא נגמר. הימים שלי הם רק שלבי ביניים בין הבוקר
והלילה, אותם זמנים נפלאים בהם אנחנו שוב יחד, במחשבותיי,
בתחושותיי, בזיכרונותיי... אני כל כך רוצה שניפגש, כל כך רוצה
לראות אותך... שנהיה ביחד, באמת ולתמיד, ושום דבר כבר לא יפריד
בינינו, אבל אני לא יכולה... אתה אולי כבר סלחת, אבל אני,
אני לא יכולה לסלוח לעצמי.