את הסתיו היום הרגשתי דרך לשד עצמותיי,
האפרפרות כמו חילחלה פנימה.
העננים והשמש הנחבאית,
עלים חומים בעלי חמש אצבעות על הריצוף הריבועי
של רחוב וויצמן. מי לא חש את הסתיו הנושף בעורף?

גשם קטנטן ריקד סביב, מנשק עלים קטנים, פנים,
אספלט אטום.
לרגע קט הציצה השמש במבוכה מבעד לחלון בעננים,
מאירה באורה את הצינה האפורה, זורעת קצת צבע
ובמהרה מסיטה את הוילון חזרה.

מצאתי את עצמי עומד באותו מקום שמצאתי את עצמי
לפני חודשים רבים.
הבטתי באותה אהובה שלי מתרחקת, מצטמקת.
מפעם לפעם היא החזירה מבט לאחור, מחייכת.
יש רגעים, ואולי בעיקר בסתיו, שהם תמונות.