לפעמים בנאדם שוכב על עיגולים מפה עד אינסוף וכלום חוץ מזה. לא
משנה כמה מקומות פנויים יש, לא משנה כמה אנשים עוברים לידו,
מאחוריו או מעליו. לפעמים הבנאדם הזה נשבר, ועוד מצליח לשכנע
את עצמו שזה סתם, משהו בכתף שלו. כשהיא רזתה, לאט לאט, מה הוא
עשה? שום דבר. בכתה, הרביצה, צרחה, וכלום. הכל צף בחלל, מרחף
באי סבירות משעשעת. פו! בועות קטנות ומשונות. זה עניין של
סיכוי, הוא אומר לעצמו, היא כן אבל אני לא. כשהוא מושיט יד
ונוגע בבועה קטנה ותמימה, כשהוא מנשק את העולם שלה לרגע, על זה
עוד ידברו בסטטיסטיקות, מתישהו, זה בטוח. יום אחד בא, ואתה
נוגע בבועה הזאת ודווקא אתה מתפוצץ, לא משנה מה, והכל כבר
מוכח.

שכבה על החוף, אמרה שכואב לה. "בריזה!", הוא פקד. לפה ולשם,
בריזה אחת והעולם כבר לא עולם. אנשים עושים דברים כי אין להם
את האנרגיה להתנגד, היא כבר בטח לא זוכרת, אבל הוא זוכר. את
מפקד הבסיס שלה היא חיקתה פעם, בדיוק מסדר יום ד'. "זה יהיה
מצחיק", הוא אמר, והיא עשתה. בכל מערך אחר, עם כל אחד אחר בכל
נקודה על כל ציר זמן שקיים, היא לא היתה עושה את זה. שבועיים
היא קמה בארבע וחצי, שבועיים ועם חיוך על הפנים. "את יודעת מה
טוב בחול?", הוא שואל. "זה בעצם אבנים קטנות, זה מה שטוב בו".

החול ממש כמה רמות מעל בני האדם. "בנאדם זה פאזל", חברים שלו
קבעו, "הוציאו את החתיכה הכי גדולה, לא יתפרק?" החול זה לא
פאזל, גם לא הבנאדם. החול זה כמו בנאדם אבל יותר טוב. אבנים
קטנטנות, זה הכל, ולא משנה כמה אבנים תוציא, זה עדיין אותו
חול. כשהיא החליטה שהגיע הזמן פשוט שמו הרבה אבנים קטנות על
אבן אחת גדולה.

תמיד יש פאזל לא גמור על הרצפה וילד שמפריח בועות מחוץ לחלון.
הילד הזה, בעוד עשרים-שלושים-ארבעים שנה יגיד שבנאדם זה כמו
פאזל, או לפחות משהו בסגנון. אף אחד לא הסביר לו בזמן, אז איך
ידע? זה דווקא בפינות, אין מה לעשות, שום חתיכות גדולות ושום
טרגדיות מומצאות. אם היה עובד קצת יותר על הפאזל וקצת פחות על
הבועות, היה יודע הילד. ברגע שהחלק הכי פשוט יוצא החוצה, החלק
הכי קטן והכי עלוב, הכל מתפרק.

בנאדם שוכב על רצפה שמסריחה מהכל ולא מבין איך מכל האנשים
בעולם דווקא ילד קטן עם פאזלים בחוף הים. בנאדם אומר לעצמו
שפאזלים לא נשברים, רק מתפרקים זמנית. בנאדם מבין שבועות זה
בסך הכל אוויר שמבריק מבחוץ.
בנאדם שוכב על עיגולים מפה עד אינסוף ובוהה מחוץ לחלון. כאן
הוא סתם עוד חייל בדכאון של יום ראשון, ובכל מקום אחר הוא היה
הומלס. ציפורים עפות בסדר מופתי, קח ציפור אחת החוצה וכל המבנה
נראה מטומטם. יותר מכל הוא מרגיש את מה שלא קיים. הבנאדם חושב
על קרחת יער. על מוצארט בלי כינור. חיוך בחושך. בריזה.

בנאדם שוכב על עיגולים מפה עד אינסוף. מישהו יורד מהרכבת
ומישהו אחר מתיישב בחיוך. יום יבוא ואבנים קטנות יסתובבו
בוכיות ויחפשו אנשים עוד יותר קטנים. פגש איזה אחת ברכבת, סתם
אחת, יכלה להיות אום כולתום כמו גם שרה גיבורת נילי. שאלה אותו
אם הוא רוצה לשמוע את ההרצאה שלה על נוהלי בטיחות בהסתערויות
יבשות, שאל למה לא. בכל מקום אחר, בכל זמן אחר, אפילו לא היו
שומעים את הצחוק של הילד שניפח את הבועה הזו.