הוא פותח את דלת חדר האמבטיה ושם הוא רואה אותה בתוך האמבט
מלאת המים שנהפכו לאדומים.
על הרצפה בין כתמי הדם הוא מבחין בלהב קטן.
הוא מסתכל בתוך עיניה הכחולות כים, מבטה שקט, חודר, מביע הרגשה
שאינה ניתנת להסבר, מבט שצריך לראותו בכדי להבינו.
עיניה מראות שאין בה שום חרטה וששלמה היא עם מעשיה.
שפתיה אט אט מאבדות את צבען האדמדם והופכות למין ורוד חיוור,
כמעט לבן.
אודם לחייה נעלם כליל וגופה נעשה קר כקרח.
רוכן הוא אליה ומוציא אותה מן האמבט מלאת הדם, הוא לא מבין
מדוע נהגה כך.
הוא לוחש מילות אהבה באוזנה, מילים שלעולם לא תשמע יותר.
מניח את ראשה על ברכיו ומנשק אותה, נשיקה אחת אחרונה נשיקה שלא
תרגיש עוד לעולם.
הוא מחזיק את ידה בחוזקה כאילו בכוונה מנסה לגרות לה כאב, מנסה
לגרום לה להרגיש.
היא ממשיכה להביט בו ולא מסיטה את עיניה גם לא לרגע.
הוא מעביר את אצבעותיו בשערה השחור כעורב שממנו נוזלות להן
טיפות מים אדומות.
גופה מונח על רצפה מלאה בדם ומחתכי ידיה עוד נוזל לו דם שמגדיל
את השלולית.
מראה זה יישאר לתמיד בראשו בכל מחשבה שלו בכל נשימה.
דמעותיו זולגות אך הוא נשאר שקט, רק את התנשפויותיו הכבדות
ונשימותיה הקצרות אפשר לשמוע.
היא מתאמצת בכל כוחה להשאיר את עיניה פקוחות אך הן כבדות מדי
והיא חלשה מדי להילחם בכובדן.
בכוחה האחרון היא לוקחת נשימה ארוכה ולוחשת בקול חלוש ורועד:
"אני מצטערת" עיניה נעצמות וראשה נרכן הצידה.
הוא מוריד אותה מברכיו ונעמד, מביט בגופתה חסרת החיים שנשארה
מוטלת על רצפת החדר במראה שאומר שאין לה שום חשיבות והיא כעת
שום דבר מעבר לגופה.
על הכיור הוא מבחין בפיסת דף מקופלת לשתיים מתחת לברז המטפטף
שטיפותיו פוגעות בצידי הדף.
היא לוקח את הפתק ופותח אותו ושם הוא מבחין בכתובת שנכתבה ביד
רועדת בעט כחול.
על הדף כתוב "לא יכולתי יותר לשאת את עול הכאב הזה, אני רק
רוצה שתמיד תזכור שאהבתי אותך".
הוא מניח את הפתק בכיס פונה לכיוון הדלת ויוצא מביתה.

עברה בדיוק שנה והוא קרא את הפתק מיליוני פעמים אך לא הצליח
לפענח אותו, הוא לא הבין לאיזה כאב היא התכוונה.
הוא האשים את עצמו במוות שלה והיה בטוח כי היה יכול היה למנוע
אותו.
מראה גופתה המוטלת בתוך שלולית הדם ומילותיה האחרונות התנגנו
בראשו עד שלא היה יכול לסבול יותר.
הוא לא יכול היה להאמין שעברה שנה מאז מותה, שנה של עצב ויגון
הוא ידע שלחיות בלעדיה זה בלתי אפשרי ושהיא לא תצא לעולם מראשו
וליבו, הוא רצה שהכול יחזור לקדמותו אך זה היה בלתי אפשרי.
עיניו שהיו מלאות שמחה הפכו לעיניים שאינן מביאות דבר עם מבט
מרוחק, פניו שנהגו להיות קורנות נהפכו לחיוורות ולא מזמינות,
חיוכו שיכל להאיר חדר נעלם כליל הוא לא יכול היה לזכור את הפעם
האחרונה שחייך.
הוא שכח איך להרגיש אחרי שהיא נלקחה ממנו והבין בצער שאהבה
כזאת לא ימצא לעולם.
ייאושו גבר עליו ולמצבו היה רק פתרון אחד בעיניו, והוא נכנס
לחדרו סגר את הדלת הושיט ידו אל המגירה ומשם הוציא אקדח.
הוא בהה באקדח אך לא הרהר עם מעשיו נכונים הוא רק חשב שהמרחק
שלו ממנה הוא ירייה אחת.
הוא ידע שהוא לא יחסר לאף אחד מכיוון שאת כל חבריו איבד מזמן
ועם משפחתו לא דיבר כבר שנים.
הוא הצמיד את האקדח לרקתו, הניח את אצבעו על ההדק ולחש: "זה
בשבילך".
רעש ירייה נשמע מחדרו רעש שהדהד במשך זמן רב.
כולם תוהים אם הם ביחד חלק טוענים כי הם נשרפים באש הנצחית של
הגיהינום וחלק טוענים כי הם ביחד מאושרים, מה קרה בהמשך דרכם
לעולם הבא לא נדע אך בדבר אחד כולנו יכולים להיות בטוחים: הם
אהבו.