חלום, או אולי הזיה,
קיץ?
חורף?
הכל נע בסיבובים, או אולי עומד דום ומשתדל לשמור על הקסם.
האור משחק איתם בצללים, כמו עם ילדים, שמגלים עכשיו את העולם
הגדול והמופלא שאליו נקלעו,

היא.
בשמלה ישנה, קצת קרועה, צוחקת בכל חזק שמהדהד בכל היער,
מנסה להקפיא ובאותו הזמן לחיות את הרגע המיוחד הזה, לחוש אותו,
להרגיש בו בכל גופה, להרגיש כל חלקיק באותה מערכת מושלמת.

הוא.
העיניים השובבות, הבטחון בעצמו, בהם, הבטחון המלא בה, הוא
צועק, בכל כוחו, הוא, הוא מלך העולם, הוא יודע כמה שהוא יפה,
כמה שהוא צעיר, הוא יכול הכל!

והשמש, השמש גדולה מתמיד, מחממת את ליבם, מציצה מעבר לעצים
באותו יער קסום בו הם חיים את האמת האחת והיחידה, בלי סודות,
בלי כיסויים, ערומים, מוכנים , נכונים אחד לשני.
לנצח.

חלום או אולי הזיה,
והכל מסתובב, מהיר מידי, חזק מידי, בהיר מדי,
קיץ?
חורף?
שום דבר לא ברור
והשמש צולבת אותם מלמעלה, מכאיבה להם,

היא.
בשמלה קרועה ומלוכלכת, צוחקת, או אולי בוכה, מנסה לעצור הכל,
את הסיבובים, את השמש, הצחוק שלה מפחיד אפילו אותה, חזק מדי,
צורב מדי, כואב מדי,

הוא.
המבט הפראי, הרעד בכל גופו, הזיעה גולשת על עורו המלוכלך, הוא
צועק בכל כוחו, לעזרה? הפחד התמידי, ממנה, מהם, מעצמו?

והשמש, כל כך חמה (כמו מכונה), בוערת מעליהם, מתקיפה אותם עם
קרניה מעל העצים הנוטים למות, והם שניהם, נצלבים  באיטיות באור
הכואב, החותך, הם חיים שם את סוף האמת שלהם.