השמש מסנוורת אותה, את עיניה הבהירות
היא מביטה בו, רץ אליה בצליעה, מביטה בו בהערצה
הוא פצוע מהמלחמה, אבל לא מוותר, הוא רץ אליה
בכוחותיו האחרונים כשהדם נוצץ באור השמש החמה
הוא מתקרב לאט וממש במרחק נגיעה פתאום נעלם
היא יורדת על ברכיה, בוכה אל השקיעה
היא יודעת שהסוף קרב, יותר מדי דברים רעים קרו לאחרונה
היא מרגישה שזה לא השיא, שיש משהו שמחכה לה ברגע שתסתובב
אחורה...
ומפחדת כל-כך להסתכל ולראות מה מחכה לה בהמשך
ההלם מכה בה כל כך חזק
אפילו לבכות כבר לא יכולה
היא זועקת בתוך הזרועות הזרות שאוחזות בה
מחכה, אולי, מקווה שהפעם הבאה באמת תהיה הסוף
כי לאף אחד גם ככה לא אכפת
אז אולי, אם תמות, אולי אז גם הם יכתבו עליה
ופתאום היא תהפוך מיוחדת בעיניהם
וכל מעלותיה יעלו לשיחה בזמן השבעה
כי זה ככה בעולם שלהם
אתה לא חי - עד שאתה מת.