אדונים נכבדים, גבירות נעלות
ברוכים הבאים לעולם של דמיונות.
הבידור לא חסר, השתייה מאחור.
אז אולי תשבו בנחת, ותמורת כוס שיכר,
אספר לכם סיפור על עולם כה יפה,
על עולם בקצה,
על עולם שמזמן כבר עבר.

וכמו כל אגדה, גם זו מתחילה,
בשתי מילים פשוטות, היה היה,
פעם בארץ רחוקה, מלך נדיב,
ולצידו המלכה.

ולעם היה טוב, והעם מאושר,
אלמלא פרט קטן, פרט תמים.
כבר הרבה יותר מדי זמן,
היה הזוג המלכותי, חשוך ילדים.

המלכה מהמצב לא הייתה בדיוק מאושרת.
אז המלך הכריז על פרס לתפארת.
האדם שיגאל את השושלת מעקרות,
יוכל לבקש עד חצי המלכות.

כל רופאי הממלכה עברו כאחד,
זה הציע תה צבעוני ואחר אמר שוקולד.
המלך כעס כי שום דבר לא עבד,
הוא רצה תוצאות והוא רצה אותן מיד.

ולפתע פתאום, כשהמלך על סף דמעות,
נכנסה לאולם המכשפה... שלירון.
וללא גינונים וללא הקדמות,
פתחה פיה ואמרה: "לבעיה יש פתרון".

"כן?", שאל המלך וקם מכסאו כחץ מתוח.
"כן", ענתה שלירון, והוציאה מכיסה תפוח.
אם את פרי מיוחד זה תאכל כקינוח,
נסיכה יפת תואר תיוולד כאן, זה בטוח.

אך דע נא מלכי, לקטנה יש מחיר.
על ילדתך הבכורה תשלם כל העיר.
אני רואה אש וגופרית ותמרות של עשן.
חורבן ממלכתך יהיה אכזרי ומהיר.

והמלך... המלך שלנו... איך נגיד את זה במילים יפות... המלך היה
טיפש.
הוא החליט להתעלם, ואכל את התפוח.

אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קרה, ואת זעקות השמחה,
כשממקורות יודעי דבר,
ועוד מתוך הארמון,
נפוצה השמועה שהמלכה בהיריון.

וכשנולדה הנסיכה, אז החלו בחגיגה.
ושלושים יום ושלושים ליל הנשף נמשך,
ולעולם לא אשכח את החיוך על פניה של המלכה.

היה זה נשף מפואר במיוחד, אוכל לא היה חסר, היה מספיק לכל
אחד.
ולי היה תפקיד חשוב ביותר, להצחיק, להקסים ובעיקר לבדר.
כי הבנתם נכון, אני ולא אחר, בממלכה הזו שימשתי כליצן החצר.

ושיא החגיגות היה בשבוע השלישי,
כשלנסיכה הוענק השם המלכותי, אורניפיאה.
וידעו עוד כבר אז, כל איש וכל אישה,
שזו הקטנה תגדל להיות היפה בממלכה.

שישה עשר אביבים חלפו במהרה,
ואז החליט המלך שהנערה הגיעה לפרקה.
כרוזים אז הופצו, שליחים נשלחו,
הזמנות נמסרו, בחורים אז זומנו,
לכבוש את לבה של אורניפיאה.

הם הגיעו כולם, מאות בחורים.
יפים, חכמים, מצחיקים, עשירים,
מכוערים, משמינים, עצלנים או טיפשים.
אבל רק אחד בלט מכולם, הנסיך ירמיתול, מממלכת טורדם.

מוח מפולפל, מתנשא למטר תשעים,
שיער מקורזל ואוהב ילדים.
אך מעל ומעבר לכל השטויות...
עיקר הרושם שהותיר היה טמון עיניו,
שהיו, בהיעדר כל מילה אחרת, טובות.

בו במקום, התאהבה הנסיכה. גם הנסיך ירמיתול הצהיר אהבה.
ולאחר משא ומתן מפרך, הסכימו האבות על נדוניה מתאימה.
כרוז מלכותי הכריז על אירוסיהם של השניים, והשמחה בממלכה אז
גברה שבעתיים.
אביו של הנסיך מממלכת טורדם, נתן להם מתנה לרגל אהבתם,
טיול נהדר, אל עמק ענבר, לשבועיים.

היה זה בהחלט טיול מהאגדות,
עם ים ושמיים, נוף ושדות.
לנסיך היה טוב, והנסיכה מאושרת,
אך שניהם ידעו שבקרוב החגיגה נגמרת.
וכצפוי הטיול הסתיים.
בצער רב הם נפרדו בנשיקה, זה לדרכו וזו לדרכה.
הנסיכה לא הייתה מסוגלת כבר לחכות ליום חתונתה.

כאן גבירותיי ורבותי, יש תפנית בעלילה, שימו לב היטב ואל תכנסו
לבהלה. כי כשהנסיכה אורניפיאה שבה לביתה, היא מצאה במקום בית
אדמה חרוכה.
כשסוף סוף מצאה שומר שמוכן לדבר, גילתה בבעתה את האמת הנוראה.
לאחר שיצאו הזוג לטיול, החלה בגידתו של אביו של הנסיך
ירמיתול.

אף אחד לא ידע, ואף אחד לא ציפה ועל זה בדיוק הוא סמך.
וכשהשטח היה פנוי, הנבל לא חשש.
בלילה שלח שליח סודי, וקרא לכוחותיו שחיכו לסימן השטני.
בקול תרועה, וללא אזהרה, פרצו הכוחות לשטח הממלכה.

הקרב היה קצר, ועקוב מדם,
ובסופו של דבר גם ליבו של המלך נדם.
וכשהדבר נודע לאורניפיאה הנסיכה,
נשבעה הקטנה למצוא נקמה.

היא עלתה על סוסה, ורכבה לטורדם.
הסוותה את עצמה כאחד האדם.
ובלילה, בלי שאף אחד יגלה את התכסיס,
התגנבה לחדרו של ירמיתול הנסיך.

היא קירבה את חרבה הקטנה לליבו,
הבחור עוד ישן, ולא הבחין בארוסתו.
היא העירה אותו בקול לחישה,
ותבעה לדעת האם הוא ידע, על תוכניתו של אביו.

הוא נשבע לה שלא, הוא שוב הצהיר אהבה,
אך הנסיכה אורניפיאה הייתה שקועה ביגונה.
ובלי שום יכולת לשלוט על עצמה
צעקה לו: "שקרן", ושלחה את ידה.

החרב נכנסה בקלות לחזה,
הישר אל הלב, ונתקעה בקצה.
הוא הספיק ללחוש: "עדיין אוהב", ונפח נשמתו במהירות.
רק אז, מאוחר מדי, הבינה הנסיכה, את גודל הטעות.

זעקה הנסיכה אז בקול גדול,
היא יותר לא יכלה לשאת את השכול.
היא רצה בטירוף אל עבר החלון,
וקפצה אל מותה ממרומי הארמון.

ונשארתי אני, ליצן מזדקן,
עובר ממסבאה למסבאה, שר ומנגן.
מספר בדיחות ועושה תעלול,
ותמורת כוס שיכר, שר את הבלדה,
על הנסיכה אורניפיאה, והנסיך ירמיתול.