אני הכרתי אותם רק אחרי, שנה אחרי. שנה שלמה, או רק שנה, זה
תלוי למי.
והם יגדלו והם יחיו את חייהם, יעבדו, ילמדו, ינשמו. והוא, לא
משנה כמה עוד שנים יעברו, הוא נתקע בגיל 11. והם אולי השתנו,
לא הכרתי אותם קודם, הם בטוח השתנו. הם אף פעם לא שמחים מאה
אחוז כי יש צלקת ויש אותו, יותר נכון אין אותו.
הוא לא זכה להיות בבת-מצווה של חברותיו, הוא לא יהיה בבר-מצווה
של חבריו. הוא לא יזכה לעשות בר-מצווה לא יהפוך להיות גבר כי
לא משנה גם אם יעברו 100 שנים, הוא יישאר ילד, ילד בן 11.
ואחרי שנה, הם כבר עזבו את היסודי, הם בבית ספר אחר, ועושים לו
טקס, רק שנה כבר שנה.
לא משהו טקס, מקריאים משהו על אמא שלו שהייתה פה מורה, בבית
ספר שהוא היה אמור להיות, והוא לא. ואז אחת מנגנת משהו באורגן,
ויש מצגת שהילדים בכיתה שלו עשו, לא נשמע עצוב במיוחד. אבל רוב
הילדים לא הכירו אותו, והם ישבו בשקט בדממת מוות וגם הזילו
דמעה, כי מה שהיה עצוב זה הם, זה הוא, הם שישבו שם על רצפה קרה
ונזכרו, וכלום לא עצר את הדמעות וכלום לא הקל על זיכרון קשה,
הם רק ילדים, ילדים קטנים בני 12 ויש להם צלקת לכל החיים ולו,
לו אין חיים, את החיים שלו הוא גמר בגיל 11.
ואחר כך בכיתה שותקים. הם היו איתו בישוב, זה לא כפר זה מן
מקום נחמד וקטן שכולם מכירים את כולם, והם רק היו עוד משפחה,
והוא לא זכה לסיים יסודי, והם לא יזכו לחיות עד הסוף.
ההורים שלו דווקא קיוו שהוא יחיה, גל עד קראו לו, אבל בגיל 11
הספיק לו, הספיק לערבים.
אחרי הטקס הם הלכו לשירותים חברות הכי טובות שלו, ואיך אפשר
להתעודד, ואיך אפשר לשכוח, אי אפשר.