אנשים גרמו לה להבין שלהיות מאושרת, זה לא כדאי
כי כשהציפיות גבוהות, האכזבות גדולות, וככה זה יהיה תמיד
אמרו לה לחיות את החיים בשלמותם, רק לא לבכות
אבל היא בכתה, בכתה את עיניה החוצה, כי זה כל כך כואב

למה לעזאזל אף אחד לא כתב ספר הדרכה לחיים
ולמה לעזאזל הכל צריך להיות כל כך מסובך
למה אי אפשר לבוא לבן אדם אהוב ולחבק אותו סתם כך
ולמה בן אדם אהוב אף פעם לא שם

החיים הם כמו תבנית חוזרת, עולה ויורדת, רכבת הרים
אבל על רכבת הרים צריך לשלם בכסף, והיא לא שילמה דבר
אז אולי עכשיו היא נענשת בגלל זה, כי היא נכנסה בחינם
כדי שתלמד להעריך את מה שיש לה, אבל עכשיו כבר אין לה כלום

השיער המתולתל שלה מתנופף ברוח, כמו דגל המצהיר סכנה
בוהה באנשים דרך עיניים חומות וריקות, רואה הכל כמו סרט נע
הכאב משתלט והיא מאבדת שליטה, שנאבדה לה כבר בהתחלה
ויום יבוא, היא כבר לא תהיה פה בגופה

למה לעזאזל אין באנשים שום התחשבות כלפי אחרים
ולמה לעזאזל כולם חושבים רק על התחת של עצמם, כאילו הוא הכי
חשוב
למה היא לא יכולה לבוא בטענות לאף אחד, כי רק היא אשמה
ולמה היא רוצה להעלם, כמו גל שהתנפץ על סלע מלוכלך

בבוקר היא קמה עם תחושת הקלה עצומה ומדהימה
השעון המעורר צילצל, אבל לא היה לה אכפת, היא נשארה המומה
פתאום החיים נראו לה כל כך שלווים ויפים, כל כך שווים כל כאב
ואז היא ראתה את גופה, שוכב במיטתה, ללא רוח חיים.

[3.11.2005]