מה בעצם אני צריכה? קוביית סוכר?!
העצמאות היא ממני והלאה.
כל מה שאי פעם חלמתי וקיוויתי שיקרה
כבר קרה.
הדלתות הקטנות ביותר - עברתי דרכן,
הפטריות ההזויות ביותר - טעמתי מהן,
המשקאות המשכרים ביותר - גדלתי בזכותם,
קטנתי גם ככה.
עוד צרחה מהדהדת מהראש שכואב לי כבר במשך שבוע -
"עירפו לי את הראש!"
משחקת בכפיות, מערבבת לעצמי את נוזל המחשבות,
ארבעה סיבובים לימין, שניים וחצי לשמאל בשביל לאזן.
במשחק האחרון כל הקלפים היו על השולחן -
מלך יהלום, נסיך תלתן, מלכה!
האס נפל והשושנים נצבעו בשחור...
עוגיית אוריאו - "תאכלי אותי," כך אני אגיע אל המפתח שעל שולחן
הזכוכית הגבוה.
הסחרחורת, עוד שניה ואני מקיאה
התחלתי לראות את כולם פעמיים, כמו זוג תאומים.
המסיבה התרוקנה - התרוקנתי לגמרי
זאת החגיגה שלי עם עצמי,
הארנב נטש אותי - אני נטושה רשמית,
מי שנשאר לי זה החתול המחייך
וגם ככה הוא כל הזמן נעלם,
בא
ו...
הולך.