הודו קסמה לי בעצמתה ברגע בו הפסקתי לחפש בה את שהורה לי
דמיוני. ברגע שהפסקתי לחפש את הייחוד - את השקט.
הודו נכנסת לי לאט לדם. בתחילה היינו כמכרות נושנות שנפגשות
בשנית ומגששות, זו את פניה של זו. קצת מלוכלך בפינות. רועש
לעיתים. אנשים רבים. תיירים.
כמו אז, כשחיפשתי את הקסם - בכל מאודי רציתי לתפוס את השלווה
בין שתי ידיי והיא - פרחה היא כמו פרפר מבין אצבעותיי.
ושאלתי את עצמי על מה המהומה? ממה נובע הניצוץ בעיני האנשים
השבים ממנה כמאוהבים?
הודו טלטלה את נשמתי כשלא ציפיתי ממנה לדבר, כשלא דרשתי אותה
לעצמי, כששחררתי את שרירי גופי ואת מחשבותיי לגבי העתיד והעבר,
כשהאנשתי את ההווה והפלתי את מחסומי ליבי שנערמו להם כחומה
דמיונית - אבן על אבן.
והיא - כחברה טובה או אם רחמנית - נותנת לי להתערסל בין
מרחביה, כגוף אישה אותי מחממת בקימוריה המגוונים - הרים וגבעות
מעוגלים, מדבריות מסתוריים, מים מענגים ושמיים.
הודו שבה ומלטפת שערי וללא ספק אני יודעת -
הודו אוהבת אותי! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.