"אני גוש בשר בעולם אכזר"
כתבה פרחה אחת בשיר
"אני גוש שומן, בתוכי אמן"
וודאי, זה מצחיק, אדיר.
זמרת ברים אדומה,
יושבת לי על הכיסא, הגיטרה ביד,
עם כל צעד, רגלי נוגעת באדמה,
צועדת עם תיק וגיטרה, ושוב- בדד.
קורט קוביין שר לי ברקע "something in the way"
ואני, מתעוררת ממחשבותיי
מה בדרך? יש פה רק זבל, על הקרקע, באנשים,
בא לי לצרוח, לשבור את הגיטרה, ודי.
"something in the way... yea"
האם ידע שיתאבד?
האם רצה לעזוב הכל?
כיצד זה לא הצליח להתעודד,
זה פשוט גדול -
הוא שר על זה,
למה לא הבין שמה שקרה זה עוד משהו בדרך?
כיצד זה שכאב לו והוא לא חיכה,
ועכשיו על קברו עוד מישהו יניח פרח.
כבר עברתי חצי מהשביל,
נשארו צעדים ספורים אל ביתי המתוק
אבל הגיטרה כל כך כבדה,
והחום נראה כל כך רחוק.
וכשאשב בבית ואנגן, שוב בחוסר חשק,
אחשוב עד כמה מגעילה היא הגיטרה
גם כבדה, גם מצריכה אימונים,
וכמו כל בת עשרה - עד כמה שהכל חרא.