[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי אלף
/
יומו של האפרסק

רופא השיניים חייך ושאל: האם הזריקה הראשונה השפיעה? כמובן
שלא, עניתי מייד ובאופן אוטומטי, בלי לחשוב אפילו פעם אחת. מצב
מלאי זריקות ההרדמה של ד"ר יוסף שמטרר לא הטרידני בבוקר עגום
זה, שגם התחיל רע לאחר שקיבלתי את תוצאות הניסוי הראשון שערכנו
בגידול זני פירות חדשניים... כמה שאקבל יותר זריקות עכשיו,
אסבול פחות אח"כ. חוץ מזה, מדוע הוא מחייך? בהחלט מצב א-סימטרי
בין אנשים שאולי נולדו שווים מתי שהוא. התחלתי לסרוק במוחי,
מחפש משהו נחמד לחשוב עליו, משהו שישכיח את הדקירה הממשמשת
ובאה. האמת היא שיש לי כמה מחשבות קלאסיות המיועדות ממש למצבים
טראומטיים אלה, כך שהיצירתיות אינה חיונית בשלב זה. מחשבות אלה
מקוטלגות לפי כמה נושאים, כאשר הנושא העולה ראשון בסריקה, משום
מה, כמעט תמיד, הוא המצב המעודכן של היחסים שלי עם אשתי.
להוותי, הזריקה הקדימה את הסריקה. למזלי, היא לא כאבה במיוחד,
והיא חיזקה את תחושות ההרדמות והעיקצוצים בלשון ובשפה העליונה
אשר הופיעו אצלי כבר אחרי הזריקה הראשונה.

עצמתי את עיני לרגע, מתכונן לרע מכל. מעניין איך אני, גיבור
בתחומים רבים (ואפילו עם תעודות, האחרונה והמסעירה שבהם ממכון
המחקר הגנטי באיטליה) לא מסוגל לעמוד בפני רופאי השיניים.
שמטרר הוא היחיד המטיל עלי את מרותו אם כי הוא טוען בתוקף שאני
הפציינט הבעייתי ביותר שלו. ולמרות זאת הוא מזמין אותי בעקביות
כל חצי שנה לבדיקה התקופתית. הפעם, כמובן, נתגלה חור באחת
השיניים. מכיוון שהזריקה הנוספת התמהמהה משום מה, חזרתי למצב
סריקה. בדמיוני, מייד לאחר עדכון היחסים עם אשתי, מופיעים מייד
גדודי פציינטים פעורי פה מלא סתימות השועטים קדימה בדהרה ובעוז
חמושים בכרטיסי אשראי מוזהבים, ואילו אני נשרך אחריהם פצוע,
חבול, חסר מילים, כשפי סגור וחתום. אלא שזריקת ההרדמה המשיכה
לבושש ומבעד לעיני העצומות שמעתי קולות רמים של ויכוח. פתחתי
את עיני. לנגד עיני נגלתה הגברת הראשונה רינה שמטרר, אותה
זכיתי להכיר באופן מקרי בתיאטרון בקיץ האחרון, ניצבה מול בעלה
כשהיא אוחזת בידה אפרסק גדול וצבעוני ומנופפת בו במרץ. המחזה
היה סוריאליסטי בעליל והמשכו אף יותר מכך. הגב' שמטרר, רינה
בשבילכם, החלה גם לקלל בשפות שונות כשפניה מתאדמות והולכות.
באותו רגע לא הבנתי ולא כלום. הרופא, לעומתי, נראה כמבין כל מה
שקורה. הוא פתח מגירה בשולחן המהגוני המפואר שלו עליו רשמתי לא
אחת המחאות שמנות לפקודתו ושלף ממנה מחברת ירוקה עבה והחל
לדפדף בה בקדחתנות כשהוא ממלמל לעצמו. לפתע נעצר ופניו אורו.
הוא התיישב מאחורי השולחן, והזמין את רעייתו לשבת מולו: "שבי
רינה, שבי ואסביר לך הכל".

"רגע, מה איתי" עמדה הקריאה על קצה לשוני, אבל משהו, באמת לא
ברור מה, עצר מבעדי לשחררה. מבעד לערפילי ההרדמה המקומית
הקשבתי לשיחה שבין השניים. כל אותה עת לא הוטרדתי מן העובדה
שעבור הרופא הפכתי שקוף. אף לא מילת התנצלות אחת, אף לא שמץ
התייחסות. אך השיחה הייתה מרתקת בעליל. מסתבר שהדודה הערירית
של שמטרר, עליזה שמטרר, הלא היא אחותו היחידה של אביו עליו
השלום, אשר נפטרה לפני כשבוע בחרה להוריש לו... אפרסק. האח
הצעיר של שמטרר קיבל את הדירה המפוארת בצפון תל אביב, אחותו
המבוגרת - את תכולת הדירה ואת הכספים הרבים שבבנק, ואילו הוא
המסכן, שסעד אותה בשנתה האחרונה קיבל בסך הכול אפרסק. מרוב
בושה, כך חשבה לה הגברת רינה, הושארה היא מחוץ לסוד העניינים.
עתה, כנראה שלגמרי במקרה, נודעה לה האמת האכזרית ומייד נזעקה
למרפאה להביע את מחאתה על חשבון הפציינט המזדמן.

הרופא היה בטוח, על סמך רישום כלשהו במחברתו הירוקה, שבה תיעד
את דבריה האחרונים של דודתו עליזה, כי האפרסק אינו תמים וטמון
בו אוצר בלום. אלא שרינה לא קנתה את הסבריו המלומדים ולאחר
הפוגה קצרה שבה לסורה והרימה את קולה בשנית. הרופא נראה נואש
ואפילו חנן אותי במבט קצרצר כמבקש עזרה. ניצלתי את ההזדמנות
וקרבתי לניצים "סליחה שאני מתערב בנושא כה משפחתי, אך אני
מומחה לפרות בכלל ולאפרסקים בפרט, אפשר..." כאן קטעה אותי רינה
"לא ידעתי שאתה ירקן, אדוני. ברכות על המקצוע החדש. הואל נא
בטובך לשתוק ולא להתערב בעניינים לא לך" אולם הרופא נאחז בדברי
כבמפלט מצוקתו "כן, בבקשה, אני יודע שאין זה סתם אפרסק. הדודה
אמרה בפירוש, רק שלושה ימים לפני שהלכה לעולמה, כי נתגלגל לידה
אוצר מדעי... ממש אוצר בלום. זה כתוב במחברת הכל כתוב" רינה לא
חיכתה להמשך השיחה, קמה ויצאה מהקליניקה במהירות. שמטרר נאנח,
הציץ בשעונו ופלט "אוי, זה מאוחר נורא. . נמשיך בפעם אחרת,
הואל נא לקבוע עם המזכירה בהקדם". ניסיתי להמשיך את הנושא
הקודם אולם הוא לא נראה בר - שיחה וממש דחף אותי החוצה, יצא גם
הוא טרק את הדלת ופנה לדרכו בקור הירושלמי של ראשית פברואר.
לכשנעלם, הבחנתי בפיסת נייר זעירה תחובה לה בתוך ידי. הצצתי
בה. ארבע מילים הופיעו בה, בוא אלי הביתה עכשיו".

נשארתי עם עצמי, מנסה לעכל את האירועים האחרונים ולהבין את פשר
בקשת הרופא "בכל זאת, הוא יודע שאני מומחה לאפרסקים" חשבתי
לעצמי תוך כדי התקדמות אל מכוניתי. "אולי אוכל באמת להועיל
בתסבוכת המשפחתית הזו". כל צעד שצעדתי, הבנתי יותר ויותר שאני
חייב, פשוטו כמשמעו, להגיע במהירות לבית השמטררים ולהיכנס
לעובי הקורה. קימטתי את מצחי, משתדל להיזכר היכן ראיתי את
הרופא שוטף את מכוניתו ביסודיות אופיינית. נזכרתי. זה היה
ברחוב הזית 7, לפני כמה חדשים, ממש ליד המכולת השכונתית,
כשדיוושתי לי באופני להביא שקית חלב לילדי וכמעט החלקתי ושברתי
את ראשי בכביש הרטוב מהשקיית היתר של הרופא. במקום להתרעם על
השוטף הנמרץ נפנפתי לו בידידות והמשכתי לרכב, נוזף בעצמי על
רכרוכיותי וחוסר עמוד השדרה שהפגנתי.

נסעתי לשם במהירות כשאני מחנה את מכוניתי ליד המכולת. האוטו
המוקפד עמד לו בחניה של הזית 7, סימן ברור לכך שהרופא בבית.
עליתי במעלית לדירה 38 בקומה התשע עשרה והאחרונה, משכנם של
השמטררים על פי תיבות המכתבים. דלת שנהב מפוארת הזכירה לי את
טיפולי השורש האחרונים. צלצלתי בפעמון המוזהב. הדלת נפתחה
במהירות, ושמטרר לא נראה מופתע או נבוך במיוחד. הוא פנה לקראתי
כממתיק סוד. "בוא, כנס בבקשה ידידי" והובילני לחדר העבודה שלו
ששכן ממש בכניסה לדירה. הוא נכנס לחדר וסגר את דלתו. "רינה
איננה, הלכה לחוג ציור. אבל ליתר ביטחון" הסביר.

"האפרסק אינו רגיל" אמר מיד "זה אפרסק מלאכותי. הוא נוצר בשיטה
חדשנית המאפשרת ייצור אפרסקים בשיטה מתקדמת מחומרי פסולת
בשילוב עם הנדסה גנטית. ממש בלחיצת כפתור. זה המזור לרעב
בעולמנו. ואני השליח". שמטרר דיבר בפאתוס לא מוכר. מאד שונה
מאופן דיבורו בקליניקה. זה לא היה רופא השיניים היבשושי או
הרגוע שהכרתי, ועיניו ברקו "דודתי השביעה אותי שלא אבזבז את
צוואתה ואעשה בה שימוש לתועלת האנושות. הייתי בטוח שהיא
מתכוונת לכסף שתוריש לי וחשבתי לתרום את חלקו למטרות ראויות.
עתה אני מבין למה התכוונה". שמטרר פסק מלדבר ושלף שוב, מתוך
כספת נעלמה, את המחברת הירוקה. "הרשה לי להקריא לך מתוך דבריה"
אמר במהירות ופתח את המחברת "יוסי, אתה תקבל משהו חשוב מאד
ממני. כן יוסי, משהו שיעזור לכל העולם... תבטיח לי יוסי שתשתמש
בו כמו שצריך, תבטיח עכשיו". ד"ר יוסף שמטרר, יוסי בפי דודתו,
ראה במילים תמיכה ואפילו הוכחה לצדקת דבריו.
"אבל איך הגיע אליה האפרסק?" שאלתי. שמטרר פתח את פיו לענות
אבל בזה הרגע נשמע רעש של דלת הכניסה הנפתחת. בזריזות העלים
הרופא את המחברת ועמד בשקט מופתי. רינה המשיכה לתוך הדירה, בלי
לחוש בצמד המסתתרים בחדר העבודה. "אתה היחיד שיכול לעזור
עכשיו" אמר בעצב. "אני יודע שאתה מומחה בתחומים האלה. לא
התפלאת שהזימון לפגישה התקופתית הקדים הפעם? אני ביקשתי
להזמינך בדיוק בגלל האפרסק" הוא עצר בדיבורו מכיוון שקול צעדיה
של רינה התקרב, אך המשיך כשנראה שהתרחקה מחדר העבודה בו שהינו.
"יש לך יום אחד, קח אותו, בדוק אותו מכל הזוויות ואמור לי,
למען השם, שאני צודק". שמטרר ניצל את התרחקות אשתו מטווח
הסכנה, פתח בזריזות את דלת החדר ובזריזות רבה ממנה את דלת
הכניסה לבית, ובפעם השניה תוך שעה באותו יום דחף אותי החוצה,
הפעם מביתו.

ירדתי במעלית אוחז בשתי ידי את הפרי המסתורי. משחזר את מאורעות
היום. הבטתי בשעוני, השעה הייתה 6. 30 בערב. שעה בהחלט מתאימה
לחזור הביתה, לאכול ארוחת ערב בחיק המשפחה, להתקלח... אולי
אפילו לתפוס איזו תנומה קלה... העייפות החלה להשתלט עלי, אך
האפרסק העטוף שבידי כיוון אותי היישר למשרדי שבאוניברסיטה לשם
הגעתי במהירות. נכנסתי למשרד החשוך וטלפנתי הביתה להודיע שאני
מאחר. המשיבון שבביתי קיבל את הודעת האיחור בהשלמה מובנת.
הוצאתי את הפרי מעטיפתו והבטתי בו בסקרנות. הוא נראה כמו אפרסק
אמיתי, ממש אמיתי. הנחתי אותו על השולחן בזהירות. ממשיך לבהות
בו, מתכנן את האנליזה הגנטית שאבצע מיד בעזרת דגימה
מיקרוסקופית מהקליפה. חככתי בדעתי האם לבצע את האנליזה המהירה,
פרי המצאתי האחרונה, המתבצעת בשלושים דקות או את היסודית של
השעתיים. רק אשתה כוס קפה, אמרתי לעצמי, ואז אחשוב שוב. בעצם,
אולי אנמנם עשרים דקות כהרגלי בשנים האחרונות. זה הזמן
האידיאלי לנמנום. אחריו אתעורר ואהיה עירני כשד ערבות מצוי.
הסטתי את ראשי לאחור, נשען על הכרית אותה חיברתי לקיר המשרד.
עשרים דקות, זה בדיוק הזמן הדרוש לי.

תרדמה עמוקה נפלה עלי בחטף. לא התעוררתי אפילו כשבמסדרון נדלק
האור ולא שמעתי את הצעדים האיטיים שהתקרבו לחדרי. גם הדמות
שנכנסה בלאט לחדרי לא השפיעה על מצב הצבירה שלי והיד הזריזה
שחטפה את הפרי מעל השולחן והחליפה אותו בדומה לו לא הורגשו כלל
וכלל. בוודאי שלא שמתי לב שהפרי הנכסף הושלך, כמה דקות לאחר
מכן בשדה סמוך.

תמיד רציתי לעזור לאנושות. העוני, הרעב, האלימות והסכסוכים...
אך אף פעם לא חלמתי על כך בשנתי. הפעם עקב מאורעות היום, ראיתי
את עצמי בחלום טס מארץ לארץ, לפי סדר האלף בית, ומחלק טונות
אפרסקים לאנשים ובעיקר לילדים מזי רעב. ילדים מאנגולה התחלפו
בילדים מאנדורה שפינו את מקומם לילדים מאנטארקטיקה. הבורמזים
התחלפו בבני בורנאו... היוונים קיבלו את מנתם ואחריהם
היפנים... . כולם נראו רעבים, כולם נראו כחושים. גם האפרסקים
גדלו ונראו בשלים ועסיסיים. בכל ארץ וארץ התקבלתי בשירה
ובריקודים אופייניים. ההמון היה מאושר ונופף לקראתי בדגלים
צבעוניים. קצב הטיסות הלך וגבר, ושדות התעופה היו פנויים תמיד.
גם המטוסים שהועמדו לרשותי השתכללו יותר ויותר. לא ידעתי שכה
רבות המדינות בעולם, לא האמנתי שכה נפוץ הרעב. והאפרסקים לא
נגמרו, לא תמו. ימות המשיח הגיעו והרעב תם. עתה נשאר לטפל בשאר
בעיות העולם. עתה, כשכולם שבעים, זה יהיה הרבה יותר קל. השמחה
הציפה אותי באחת.

מקץ עשרים דקות בדיוק, כפי שתרגלתי כבר שבע שנים מאז התוודעתי
לשיטת הנמנום הידועה, פקחתי את עיני שהיו עדיין מכוונות אל
האפרסק. והבטתי בו שוב בריכוז. משום מה הוא נראה לי שונה
במקצת. מעניין מה העייפות עושה לבן אדם, אמרתי לעצמי. לקחתי את
הפרי והלכתי לעבר מכונת האנליזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזה מגניב

מקש אנטר



גרפומן
הסלוגנים
בילדותו


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/2/06 17:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי אלף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה