פתאום קיבלתי אגרוף חזק בבטן. זה בא לי ככה במפתיע, כמו כל פעם
מחדש. כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל לאחרונה אני מקבלת הרבה
אגרופים כאלה, מבלי שאדע מי הוא עלוב הנפש הזה שככה סתם, ומבלי
שעשיתי משהו שמצדיק זאת, ככל הידוע לי, החליט להפוך אותי לשק
אגרוף.
והנה שוב הוא מכה. שוב אני מחזיקה את הבטן חזק, מנסה להקל על
הכאב. מתכופפת ומתפתלת בייסוריי.
דיי!!! הפעם אני חייבת לגלות מי מסתתר מאחורי המכות האלה!!!
אני מסתכלת סביבי. אין אף אחד... פתאום אני שומעת קול שבוקע
ממקום לא ידוע:
"זה אני... חיחיחי" הוא אומר וצוחק צחוק מרושע.
"היי מי אתה"? אני שואלת המומה
"אני האוייב הכי גדול שלך" הוא עונה בצורה מתגרה.
"אוקיי, בוא נשחק את המשחק" אני אומרת בכעס. "אם אתה גיבור
גדול תצא מהמחבוא שלך ותראה את פרצופך".
"אני לא יכול לצאת" הוא אומר לי.
"מה זאת אומרת לא יכול? פתאום אתה מפחד או מה?" אני שואלת במין
ציניות מהולה בכעס.
"מפחד? חיחיחיחי. אני אף פעם לא מפחד מכלום. חיחיחי" שוב הוא
עונה ובקולו הצחוק המרושע.
"שקרן! אני לא מאמינה לך! כל אחד מפחד ממשהו".
"איך אני יכול לפחד" הוא ממשיך בקולו הלעגני. "אני הרי הפחד
עצמו".
"אההה!" אני עונה שוב בכעס. "ואולי תגיד לי, אדוני הפחד, למה
אתה לא יכול לצאת?"
"פשוט מאוד" הוא עונה. "אני נמצא אי שם בתוכך, כלוא בתוך הגוף
שלך ולא יוצא"
"תפסיק להתגרות בי!" אני דורשת בתוקף.
"לא עשיתי לך שום דבר רע, למה אתה כל הזמן מכניס לי אגרופים?"
"למה אני מכניס לך אגרופים?" "נראה אותך כלואה בגוף כל הזמן
בלי יכולת לצאת, נראה אם אז לא תרביצי ותתני אגרופים לכל מי
ומה שנמצא סביבך"
ופתאום הקול המתגרה הזה נשמע לי לפתע חסר אונים, כאילו פתאום
הוא זה המתחנן לעזרה.
"ואיך נכנסת לשם בכלל?" אני שואלת אותו.
"זאת המפלצת האיומה ששנינו מיטיבים להכיר, היא שהכניסה אותי
לכאן. בהתחלה ישבתי לה על הלשון והיא ירתה אותי עם החיצים
המורעלים שלה, לכוון שלך וככה נכנסתי אל תוכך. מאז אני כלוא
כאן ולא יכול לצאת"
הוא צודק. חשבתי. ונמלאתי במין כעס מהול בחוסר אונים וייאוש על
התבוסה שלי למול אותה מפלצת ידועה שאיתה נלחמתי בשנים
האחרונות, אחרי שגרמה לי סבל וייסורים רבים.
"אתה בכלל רוצה לצאת משם?" שאלתי.
והוא מצידו חוזר לשחק את החזק, את זה ששולט עליי ושוב עונה
בקול מתגרה:
"חיחיחי... למה שארצה. חיחיחי. הרי טוב לי כל כך להתעלל בך.
לפחות אני מרגיש שאני חזק ממישהו. חזק ממך"
"לא יעזור לך" אני עונה בכעס "אני חזקה יותר מכפי שנדמה לך.
בסוף אני אנצח אותך. אתה עוד תראה".
"ימים יגידו" הוא עונה. "בינתיים אמשיך להכות בך כאוות נפשי.
את יכולה לסלק אותי, או להתעלם מקיומי. אבל אני עדיין כאן. ולא
רק שאני כאן, יש כאן את חברי הנאמן, הלא הוא הכאב, הנחלץ תמיד
לעזרתי. אין לך סיכוי נגדנו. אנחנו שניים ואת רק אחת.
חיחיחיחי.
לא יעזור להם לשנהם. חשבתי לי. אני עוד אנצח אותם ויהי מה. ועם
מחשבה זו נשכבתי במיטה חסרת אונים ומתפתלת בכאביי.
עבר יום. קמתי מהשינה וביחד עם ההתעוררות שלי התעורר גם הכאב.
אותו אגרוף בבטן שב והתחזק ושוב בא באופן מפתיע, כמו תמיד וללא
הודעה מוקדמת. החלטתי הפעם להתעלם ממנו. כשהייתי ילדה קטנה
תמיד אמרו לי לא לשים לב לילדים רשעים שמציקים לי. "אם לא
תתייחסי אליהם" כך ידעו להגיד לי החכמים הגדולים "הם יפסיקו
להציק לך כי יימאס להם". ככה חשבתי גם לגבי שני האויבים שלי,
הפחד והכאב. אם לא אתייחס אליהם, בטח יימאס להם והם יפסיקו
להציק לי. אולי אפילו יעזבו את הגוף שלי ויחפשו מקום אחר לשכון
בו.
וכך ניהלתי את היום. עשיתי את הסידורים הרגילים וזה היה עוד
יום שגרתי ורגיל. רגיל? אולי, אם לא לוקחים בחשבון את העובדה
שכל הזמן הזה, הם היו שם, מזכירים לי את נוכחותם שוב ושוב. שני
האויבים המושבעים שלי.
אז אחרי שאגרתי כוחות, שוב אני מוצאת את עצמי במתקפה נוספת.
קרב נוסף ביני לבין שני האויבים המושבעים שלי. ואני אומרת
להם"לא תצליחו לעצור אותי. אני את החיים שלי אמשיך, בין אם
תאהבו את זה ובין אם לא"
"זה מה שנדמה לך" לפתע אני שומעת שני קולות צוחקים ועונים לי
יחד ובמקביל. "שנינו נהיה כאן תמיד ותמיד נגביל אותך, את עוד
תראי. שום דבר לא יעזור לך. חיחיחיחי"
הפעם אני לא נכנעת ולא מוותרת ויוצאת לקרב. אומרים שהמלחמה
האמיתית היא לעשות דברים בניגוד לרצונו של האוייב. להראות לו
שהוא לא יגביל אותי. וזה אמנם מה שאני עושה.
עכשיו אני צועדת לקראת הנצחון הגדול שלי על שני האויבים שלי. .
עכשיו אנחנו שווים. ואני יכולה להביס אותם. בדרך שבה בחרתי,
כאמור לעשות דברים בניגוד לרצונם.
הם הגבילו אותי בפגישות עם אנשים שאני מעוניינת להכיר -
ניצחתי אותם בזה. נפגשתי עם אותם האנשים והכאב נעלם ובמקומו
הופיע אושר גדול.
הם הגבילו אותי ביציאות מהבית. כמו הורה קפדן הם הגבילו את
הזמן ואת המקומות שאליו מותר לי או אסור לי ללכת - גם בזה
ניצחתי אותם. אני כבר מספיק בוגרת ולא זקוקה ל"הורה קפדן"
כלשהו. ואני חופשייה לצאת מהבית מתי ולאן שאני רוצה.
והם? תשאלו מה עם שני האויבים, כיצד הם מתמודדים עם התבוסה?
ובכן, הם שוכבים להם אי שם ומלקקים את פצעיהם. אני יודעת את זה
בוודאות למרות שאני לא יכולה לראות אותם עכשיו. רק מרחוק, מאי
שם, אני שומעת אותם קוראים לי: "חכי, חכי, זה עוד לא הסוף.
אנחנו עוד נחזור".
אך גם זעקתם זו נשמעת נואשת ולא מאיימת. כי מה אכפת לי מה
שיהיה בעתיד. עכשיו אני המנצחת ולגבי העתיד, נו טוב, אחרי
שניצחתי אותם פעם אחת, אני במקומם לא הייתי מתעסקת איתי שוב.
| 