"כשתגדלי תביני". המשפט הכי עתיק בתורת ההורות, כשמנסים להשתיק
ילד שלא מבין על מה מדובר.
אבל מה שיותר מוזר זה שהורים טוענים שהם תמיד צודקים (ויודעים
הכול...), אז למה כשגדלתי עדיין לא הבנתי? הכל הפך להיות אפילו
יותר מסובך.
כשמפנקים אותך, אוהבים אותך, מעניקים לך ורק בשבילך את בורחת
ומחפשת תירוצים עלובים שאפילו לא מבוססים (ומשום מה החברה
מקבלת אותם ורואה אותם כנכונים). לעומת זאת, כשדורכים עליך,
יורקים לך בפנים, גורמים לך להרגיש אפס, אז את מאוהבת, רודפת,
רוצה, משכנעת את עצמך שצריכה.
איכשהו בסוף את מוצאת את עצמך תמיד לבד. חרדת הלבד, שטמונה
בכולנו משתלטת עליך כשאת בודדה, משבר עמוק שאת לא מצליחה לצאת
ממנו, והחיפוש אחר האיחוד לא עוזב אותך. וכשאת יחד, חלק ממשהו
או ממישהו, את מנסה להיחלץ, מתחילה לחפש סיבות כדי להרגיע את
עצמך ולתרץ לכולם. את נרתעת אחורה, נסוגה מחסרונות כשלא
מהחסרונות את באמת בורחת. אחר כך בא המסע אל תוכך, פנימה. אך
כמו כל מסע, גם זה נגמר ואת חוזרת לפחד מהיותך בודדה.
(זה בסדר חזרנו).
ואז חזרתם. אבל היא שונה. הפעם היא זו שלא משקיעה, שלא אוהבת
שלא נותנת. זה מכעיס אותך. את רגילה לאהבה הזאת שחונקת אותך.
את מחפשת למה לא חונקים אותך עכשיו. את רגילה ואוהבת את הרע
אבל הוא כבר לא שם. אפילו הוא עזב אותך. |