לפני כשנתיים חוויתי לראשונה מהי הרגשתו של אדם המאבד אדם קרוב
לו.
מאז שאני זוכרת את עצמי, למזלי אף פעם לא ידעתי הרגשה זו.
אך הרגשה זו נשברה לפני שנתיים כאשר נפטר סבא.
לרובכם הדבר ניראה רגיל לחלוטין, משום שהרי לכל בן-אדם אלוהים
נותן זמן חיים מוגבל. אך בי זה חדר עמוק יותר.
בהתחלה, נותר בי חלל ריק ועמוק, אותו היה מאוד קשה למלא.
בהתחלה, הייתי המומה, כלא ציפיתי, כלא חיכיתי לדבר.
הדבר לא ניראה באופק.
וככל שהלך והתרחק המקרה, רק חדר עמוק ועמוק יותר לראשי הרהור.
הרהור של מה אני בתור נכדה עשיתי בשביל שיעזוב את העולם בידיעה
שכולם אוהבים אותו.
תמיד אני חושבת על כך שאולי הייתי כפויית טובה. אולי לא ידעתי
אילו אנשים נמצאים סביבי ואיזו אהבה הם מקרינים כלפיי.
כל יום שרק עובר אני רק מתפללת להחזיר את הגלגל אחורה ולתת
לסבא את אותה האהבה שהוא נתן לי.
ועכשיו, כמו בכל יום, אני רק מתפללת שהוא שומע אותי, נימצא
איתי ויודע עד כמה אני אוהבת ומעריכה אותו. אני רוצה שיידע
וישמע לליבי עד כמה אני מצטערת שלא הייתי מודעת לאהבה שנתן
לי.
כיום, הבקשה היחידה שלי היא שסבא שם למעלה, עזב את העולם
בשלווה, בידיעה שאנחנו אוהבים אותו, ואיזה חיים נפלאים נתן
לנו.
ובכן, כעבור שנתיים (מאז מותו של סבי), כיום, אני יודעת מהי
מהות החיים, מהו אובדן אדם יקר.
רק ש... אני מצטערת נורא שכך בחר אלוהים להראות לי...
וסבא, אם אתה שומע, רק תדע שאני נורא אוהבת אותך! |