הרחוב היה קר ושקט וטפטוף קל החל לרדת. הוא עמד שם לבד שרק
פנסי הרחוב נותנים לו אור קלוש. הוא לבש ג'ינס וסוודר פשוטים
ומעליהם מעיל שחור ארוך שכיסה אותו עד מתחת לברכיו, שהוסיף
לחזותו המיסתורית. הוא ניגב את משקפיו, החזיר אותן לעיניו ואז
ליטף את זקנו בלי לשים לב. "מוזר כמה זקן יכול לגדול בשבועיים
תמימים ללא גילוח" חשב לעצמו. מחשבה זו הובילה אותו למחשבה
נוספת: "מוזר על מה אתה יכול לחשוב רגע לפני שאולי תמות". הוא
חשב על זה לעוד רגע קצר ואז גיחך לעצמו: "אתה מאוד אופטימי אם
אתה חושב שמוות זה התסריט הגרוע בשבילך חבר" (הוא נהג לדבר עם
עצמו. הוא התרגל לזה בגלל משימותיו שנעלץ לבצע לבדו ובגלל
אופיין).
הוא המשיך לסרוק את הרחוב לכל הכיוונים לוודא שאין שם אף אחד
(הוא גם פחד קצת שיפתיעו אותו למרות שלא הודה בזה בפני עצמו).
הוא הסתכל לאחור בדיוק כשהרגיש משב רוח מקפיא. הוא חש צמרמורת
קלה בצוואר. הוא הסתובב לאט, פניו נשארו אדישים. הוא חיפש אחר
קופסת הסיגריות שלו בהיסך הדעת, כשגילה מה הוא עושה נזכר
שהפסיק לעשן וקילל את עצמו חרישית על כך.
במעלה הרחוב, ביציאה מסימטה צדדית, על הקו בו נגמר האור מפנסי
הרחוב, עמדה דמות של גבר גדול מידות מאחורי פח צפרדע ירוק.
"למה הם בכלל טורחים ללבוש צורה אנושית", תהה, "אם כל בן אנוש
עם אינטואיציה מינימלית יכול להרגיש שהם לא בני אדם"
הנציג התקרב אליו. הוא היה בסביבות המטר תשעים. שיערו היה קצוץ
דליל ולבן. הוא היה רחב מאוד ונראה כמו בן אדם שכל חייו היה
במכון כושר (חוץ מהעובדה שלא היה בכלל אנושי). עיניו היו
צהובות בצורה לא טבעית ובולטת במיוחד. "שלום טימי-בוי" קרא.
קולו היה עמוק ונשמע כאילו בה מרחוק.
הם עמדו פנים אל מול פנים ככל שהפרשי הגובה איפשרו וטימי חשב
לעצמו: "לעזאזל, נראה לי שהצחנה מהפה שלו תהרוג אותי הרבה לפני
שכל העסק פה יתחיל". הוא לא אמר את זה, במקום זאת הוא פשט דיבר
בנימה צינית כהרגלו. "או רוקה ידידי הותיק, כבר חששתי שלא תבוא
ואאלץ לשתות לבדי עד לאיבוד חושים".
רוקה חייך חיוך מטריד ואז החל לדבר. קולו נשמע כעט כמו שלושה
קולות שאף אחד מהם לא היה קולו הקודם: "לא תצליח להציל את
הנשמות העבודות".
"אני מניח שזו הסיבה שקוראים להן אבודות".
טימי הפסיק עם החיוך המזוייף רוקה לעומתו המשיך לחייך חיוך
רחב. נראה היה שהוא באמת משועשע.
טימי דיבר בתקיפות. "למה באת, מה מטרת המפגש הזה", הוא שאל.
רוקה צחקק. "לשוחח", אמר "לנהל דו שיח כמו שני בני תרבות".
"תפסיק עם השטויות", טימי קטע אותו "אתם לא נוהגים להתנהג
בנימוס. מה אתה עושה כאן"?
"אם להגיד את האמת, אנחנו בודקים אותכם, לא ידענו אם אתם
מספיק, בוא נקרא לזה מקצוענים, לא ידענו אם אתם מספיק מקצוענים
להבין את ההודעה שלנו. לפי זה נראה איך אנחנו מתקדמים. לא שזה
משנה לכם, אתם תושמדו בכל מקרה, פשוט אין לכם את העוצמה הדרושה
לעצור אותנו. אתה יכול ללכת לספר למועצה שלך את מה שאמרנו לך
עכשיו או לנסות להלחם בי ולתת להם להשתמש בקסמיהם על מנת ליצור
קשר עם שאריות התודעה שלך ודלות ממנה את המידע. אני חושב שאני
אבחר בשבילך באופציה השנייה". באותה שנייה שרוקה סיים לדבר הוא
שלח אגרוף ישר לחזהו של בן האנוש. אגרוף בעוצמה כזאת יכול היה
לרסק צלע הר לו פגע בה, אבל טימי דאג לשים על עצמו מספיק הגנות
בשביל ששום איבר בגופו לא ייפגע באופן רציני. במקום זאת הוא
פשוט עף באויר כעשרה מטרים לאחור. בעודו מרחף לקראת הנחיתה
הכואבת הצפוייה, הוא החל כבר לארגן את המחשבות שלו בצורה
מסודרת:
1 הבן זונה יודע לתת ארגוף כמו שצריך, כנראה בגלל שיש לו כח של
שדים.
2 הפלישה כנראה תתחיל בקרוב והם כנראה באמת עוצמתיים כמו שהבן
זונה אומר.
3 אף פעם לא חשבתי שרצפה יכולה לכאוב כל כך (מחשבה שעברה בראשו
ברגע הפגיעה בקרקע).
4 אני לא יודע איך נעצור אותם, אבל נתחיל בזה שנהרוג את הבן
זונה הזה וננסה בדרך גם להשאר בחיים.
הוא קם באיטיות, נותן לראות שלו להתמלא אויר שוב. הוא היה שד
פיזי, משמעות הדבר שכח הקסם שלו כנראה חלש. הוא יצר חץ מאנרגיה
ושלח אותו לכיוונו של רוקה. רוקה לעומת זאת פשוט המשיך לחייך
ועצר את החץ במילה אחת. לאחר מכן סובב את החץ לכיוון שממנו הוא
בא ואז שלח אותו בחזרה בעזרת מילה נוספת. טימי שהצליח רק ברגע
האחרון להבין מה קרה בקושי הצליח להתחמק מזה. הוא נפל הצידה
והחץ שהיה מכוון לפלח את ליבו פגע רק בכתף השמאלית ויצא מצידה
השני. טימי נשאר לשכב שם לכמה שניות תוך שהוא אומר לעצמו בקול
שקט: "טוב אז אולי בכל זאת יש לו יכולות קסם, חבר". הוא קם
בפעם השנייה וראה את יריבו יוצר להבות ואורג אותן לכדור אש
גדול. גדול מדי. טימי בדיוק הצליח להחזיר לעצמו את היציבות
כשהכדור החל את דרכו אל מה שרוקה ציפה שתהיה המכה הסופית בקרב.
טימי עשה תנועה של לתפוס את הכדור ואף איתו עוד שניים שלושה
מטרים אחורה ("זה מתחיל להימעס עלי", חשב). רוקה ציפה שיהיה
פיצוץ וכשזה לא קרה החל לצמצם את הפער בהליכה איטית ומלאת
בטחון לכיוון הדמות שהייתה שרואה מולו. היריב האנושי החלש שכב
שם ללא תזוזה ורוקה היה בטוח שלמרות שהצליח איכשהו למנוע את
הפיצוץ, חוסל על ידי כדור הלהבות. כשבר היה קרוב אליו, קם טימי
מן הרצפה מחזיק בידו כדור אש קטן בהרבה ממה שנזרק עליו. הוא לא
כיבה את הלהבות, הוא פשוט תפס את הכדור בשלמותו ודחס אותו בתוך
עצמו, הופך אותו לקטלני יותר. הוא נתן לכדור לרחף מול פניו
שהיו מפוחמות מעשן ומצלקות בשריטות שטחיות ודיבר: "תענה לי
בבקשה אדון נכבד, לאן מגיעים שדים שמתים"? "טיפש אתה חושב
שתוכל לפגוע בי בעזרת הנשק לי"? רוקה צחק. הוא לא הבחין בכך
שטימי הזרים אנרגיות חשמל לתוך הכדור שכבר היה דחוס גם במצבו
הנוכחי. "טימי חזר למבטו האדיש המוכר ורק אמר: "תמסור דרישת
שלום לנשמות האבודות. תגיד להם שיש להן למה לחכות". ובמשפט זה
שלח את כדור האש-חשמל לכיוון רוקה. הכדור לא התפוצץ ישר. לרוקה
הייתה שנייה לפני שהבין מה קרה. הפיצוץ נוצר בתוך הגוף השדי מה
שעמעם את הרעש ומנע הרס של חצי מהרחוב. חתיכות איברים של שד
התעופפו לכל עבר לפני שהתעדו לעשן.
                                       

טימי זז מההדף כמה צעדים אחורה אך נשאר לעמוד. לרגע שכח איפה
היה עד שנזכר במראה של האדם גדול המידות עם חור בבטן. מהחור
נראה בבירור הגוף השדי האדום. הוא התמוטט, נשען על עמוד תאורה
שהיה לידו. הכרתו החלה להתערפל. הוא תעה מה יקרה מעכשיו.
המלחמה עומדת להתחיל והם חייבים להציל את הנשמות האבודות.
"כמעט הצטרפת אליהן הלילה חבר" אמר לעצמו. הוא סמך על המועצה
שתדע מה לעשות, הוא את העבודה שלו עשה כמו תמיד בצורה מוצלחת.

הוא איבד את ההכרה ממשיך לשבת ולהישען על העמוד. גשם זלעפות
החל לרדת.