אני מוצאת את עצמי צורחת עם אוזן אחת פרל ג'אם, ומזמזמזת
נעימות של הבאקסטרייט בויז באוזן השניה. אני כבר לא יודעת איזה
נוסטלגיה יותר חזקה אצלי, איזה רגש משתלט עלי כרגע.
השאלה היא האם אני באמת חוזרת איתך כל פעם לפחדים חסרי הבטחון
של גיל 12 או שאני מסתירה אותם יופי בתוך החזה של גיל 16.
אני חושבת עליך ואתה נורא משתדל שלא לדעת את זה, ולא להתייחס
לזה ולברוח ממני הכי מהר שאפשר.
ועד שאלוהים ירד לפה ויגיד לי בעצמו לעזוב אותך בשקט, זה לא
יקרה.

או שפשוט תוציא צו הרחקה.
אני אבין את הרמז.

אבל אל תתנו לההערה האחרונה לעבוד עליכם. הוא אוהב את תשומת
הלב. מבחינתו הגלגל התהפך. פעם הוא היה על הברכים ואני הייתי
על מזבח. היום אני חושבת על מזימות ערמומיות להחזיר אותו לחיי
והוא מתחמק בצחקוק עדין.

אפילו בחלומות שלי הוא לא מוכן לנשק אותי.
אני מסרבת לתת לזה להגמר.