מכתב שנכתב מזמן למישהו שכבר לא נמצא בחיים שלי, ולבסוף כן
נתתי לו אותו למרות שכתבתי שלא.

אתה צעקת לעזרה ואני כרגיל שומעת מישהו זקוק ומיד צוללת להציל
אותו - בלי לחשוב בכלל מה השארתי מאחורי...
אתה כמו פרפר פצוע ואני כמו פרח. הגעת אלי בליל סגריר רטוב עד
העצם ומדמם מכאב - לא מסוגל להמשיך לעופף - פתחתי בפניך את עלי
הכותרת המכובדים שלי הכנסתי אותך תחת כנפיי, הושבתי אותך בין
אבקניי, טיפלתי בך, חיממתי אותך, עטפתי אותך בכל אמצעי שרק היה
לי ואפילו הלכתי לחפש לך אבטיח קר בתוך השממה הרטובה.
ועכשיו, על פני השטח הכל נראה בסדר אבל בעצם שום דבר לא
בסדר...
אתה יודע יש תכונה נורא נפוצה אצל פרפרים - בלילה אחד הם במיטה
שלך ובבוקר הם מוצאים את עצמם במיטה של מישהו אחר, ואין דבר
שיותר מפחיד את הפרחים מזה.
אבל הפרח שהייתי לא פחד ! מעולם לא חשש שעזבו אותו - כמובן
ששוכן בתוכו פחד הנטישה כי בכל זאת, אבל הוא מעולם לא הרגיש
תלוי במישהו או במשהו ועכשיו - מאז שאתה נכנסת לחיים שלי אני
לא מצליחה למצוא את החיים שלי ! איפה כל מה שהיה לפנייך ? לאם
הכל נעלם ? איפה כל החברים ? הערכים ? המשפחה ? כל הדברים
שהאמנתי בהם ? איפה הם לעזאזל ? למה נתתי להם ללכת ? למה דווקא
אתה גרמת לי לוותר ? מה שונה בך שגורם לי לוותר על עצמי בשביל
לרצות אותך ? מעולם לא היה מישהו כזה לפניך, ואני מקווה שלעולם
לא יהיה. זה כנראה סוג של שיעור - שיעור חשוב מאד.
כשקראת לי באתי, ולמדתי כבר שאני מהסוג הזה של האנשים -
"המתערבבים".
אתה צעקת, שלחת יד, ובמקרה אני הייתי שם ותפסת אותי - פשוט
נשאבתי לתוכך כי אתה צריך כ"כ הרבה שלא הייתה אפשרות שישאר חלק
מאופליה. למה אני לא מצליחה להיות חזקה ?! למה אני לא מצליחה
להחזיק את העמוד שדרה שלי ? אתה לא אשם ! אתה לא אשם שאני לא
מצליחה להיות חזקה אתה אפילו לא רואה, אבל איך תראה ? איך ?
אני הרי לא מראה לך.אתה בטוח שאופליה היא הבנאדם הכי חזק עלי
אדמות ושלאופליה יש את כל התשובות ושלאופליה ושלאופליה
ושלאופליה - אבל לא ! אתה בכלל לא רואה את אופליה...
כשאתה אומר אופליה, אתה רואה בנדם חזק. כשאני אומרת אופליה,
אני רואה ילדה קטנה שרוצה להיכנס מתחת לסינר של אמא ולהיות
מוגנת לנצח.
שאתה אומר, אופליה, אני אוהב אותך - אני לא מצליחה להבין למה
אתה מתכוון.
אני לא בטוחה שאתה מסוגל לאהוב. אתה מוקף באנשים שאוהבים אותך
ושרוצים רק את הטוב בשבילך, ובכל זאת אתה לא מאושר. אתה שקוע
עמוק עמוק בבור של רחמים עצמיים. שקוע ולא מאושר
אנחנו יוצאים לבלות, חווינו את הערב הכי מדהים בעולם. בסוף
הערב את אצלי במיטה, נשקתי אותך, אמרתי לך תודה על הערב המדהים
שהיה לנו, הסתובבתי, ואז אתה זורק לאוויר בתקווה נואשת שאני
עוד אשמע - "אוף... לא כיף לי" - לפעמים אני לא מצליחה להבין
אותך, ואני פשוט לא יודעת מה לעשות. לפעמים לא משנה מה עשיתי,
אתה לא תהיה מרוצה. אבל די ! אני לא מרצה אותך יותר ! במיוחד
לא כשזה בא על חשבון דברים חשובים יותר, כמו לדאוג למערכת
היחסים שלי עם שתי החברות הכי טובות שלי שאומרות לי שאני כבר
לא איתן, ושאני משתנה, או יותר מזה, שאתה רוצה משהו אחד ואני
רוצה דבר אחר, אבל אני אעשה את מה שאתה רוצה כדי שתתרצה, אבל
אתה לא רואה. אתה לא יכול לראות - אני לא כועסת...
לא רוצה, מבין ? לא רוצה לאבד אותן - הן חשובות לי בדיוק כמוך,
ואני לא מעוניינת לאבד אותן
אני גם לא מעוניינת להשתנות - זה לא יהיה שינוי טוב ! מה אני
אהפוך להיות ? בנאדם שכל הזמן דואג לרצות אנשים ? לא מעוניינת.
אתה אי פעם היית רוצה להיות בנאדם כזה ? מישהו היה רוצה להיות
? לא ! אני יודעת שלא...

אני אוהבת אותך, אבל אתה אמרת לי פעם לקום בבוקר להסתכל במראה
ולהגיד - אני אוהבת אותי, ואני רוצה להיות מסוגלת לעשות את זה.
אז בבקשה, בקצב הזה אני לא אזהה את מי שבמראה, אבל אתה במילא
לא תזכה לראות את המכתב הזה, אז זה לא באמת משנה. תבטיח שלא
תפגע. תבטיח שתנסה להבין - כמו שאני מנסה להבין אותך כל פעם
מחדש...