"תראה, יש גשם" אמרה.
"יש גשם! זה סימן שחורף" היא הוסיפה.
לא יכולתי להתעלם מההתלהבות שחשפה את שינייה.
"הכל נקי. לבן יותר"
עינייה הבריקו בבת אחת ונראו עגולות מתמיד.
"אתה אוהב גשם?" היא שאלה.
פחדתי לאכזב, רציתי להגיד לה שבכלל קר לי מדי, ושאני לא אוהב
חורף בגלל שלא כיף לי כשקר לי.
רציתי להגיד לה שאני לא אוהב חורף, כי חורף זה זמן של מחשבות.
ושאני לא רוצה לחשוב.
גם רציתי להגיד לה, שאני לא רוצה לחשוב בחורף בגלל שאני יודע
שזה יעציב אותי.
כי אם אחשוב, זה יהיה עליה, ועל הבדידות הזאת שמרגישים
כשיושבים בחורף מול החלון הרטוב, ומחכים שמשהו יבוא, כשיודעים
שבעצם שום דבר לא יבוא.
רציתי לספר לה באותו הרגע שאני אוהב אותה.
"אביב, הי! למה אתה לא עונה לי? אתה לא אוהב חורף?"
רציתי להגיד לה שאני בכלל אוהב את הסתיו, ואני בכלל לא יודע
למה קראו לי אביב. אבל תקופות מעבר זה עוד איכשהו נסבל.
כמעט והצעתי לה לבוא איתי לביתי, לשתות תה חם. כי היה נמאס לי
לספוג את כל הטיפות בחולצתי.
נורא רציתי שנשב ליד החלון, כשבחוץ גשם זלעפות, שנחזיק ידיים
ונסתכל בעיניים. ולא נצטרך לחכות לכלום, כי את הבדידות כבר
הברחנו.



וזה עוד רק היום הראשון של החורף...