"אני לא מבינה איך שמות משפחה שלכם לא זהים" היא שואלת בתמימות
חשודה וכולם מביטים זה בזו ומביטים בה., לא כל כך מבינים את
ההערה המוזרה והטיפשית הזו בסיטואציה הלא נעימה הזו.

חייכתי אליה בעיניים בוהקות שמאיימות לדלוף כל רגע וחיוך
בשרני, "זה אברהם בן יוסף" הסברתי "אברהם זה השם, ויוסף זה אבא
שלו, הסבא רבא שלי" חייכתי מרוצה מההסבר הקצר שלי. "זה כמו שאת
שרית בת לאה" המשכתי, מזלזלת באינטליגנציה של המנהלת המצחיקה
שלי, מביטה איך הסומק מציף את לחייה באותה מהירות שבה היא
השתתקה.

הרגשתי איך מחשבותיה מתרוצצות לכל כיוון ויכולתי להרגיש איך
המבוכה משתקת אותה.

"טוב, סתם.....האמת היא שהמצאתי הכל רק בשביל יום חופש מהעבודה
ואין לי מושג של מי הלוויה הזו" ניסיתי לגרום לכולם לשכוח
מהמבוכה שאליה היא נקלעה.

דממה. לקח להם שנייה ואז הם כולם חייכו בצביעות מרובה והביטו
בי בעיניים מלאות רחמים, חושבים לעצמם כמה זה עצוב ופתטי שגם
עכשיו אני ממשיכה עם הבדיוחת הציניות שלי. שיקפצו לי כולם.

בערב, כשהחשיך, ראיתי את הכלבה שלי לא מוצאת מנוח בחצר, מזכירה
לי קצת את הכלבה שהייתה לפניה ואת זו שהייתה לפניה ולפניה.
מנסה להיזכר בראשונה ונעצרת בגבול הזיכרון שלי, גיל 7. מופתעת
מזה שאני, זו שלא זוכרת מה עשתה אתמול, מצליחה ללכת אחורה עד
לגיל 7 ולזכור. תחושות, רגשות, מראות.

"יאללה, בואי, אני אקח אותך להתקלח," אמרתי לאחותי הקטנה בת
השמונה וניתקתי אותה מהכיסא המצהיב מורה לה להיפרד ללילה מאביה
המזוקן ומסבתה השפופה.

היא נכנסת למקלחת ואחרי 5 דקות שאני לא שומעת מים זורמים אני
ניגשת ופותחת את הדלת. היא עומדת שם מול המראה הגדולה ועיניה
מבריקות.

מדהימים הילדים האלו. הם כמו איזה כלי ענק מלא ברגשות שמתפתחים
עם השנים עד שהופכים לאנשים מבוגרים ששוכחים מה זה רגש. וכך גם
היא.

הלוואי ויכולתי לקחת ממנה את כל הכאב הזה ולהשאיר לה רק את
הזכרונות. הלוואי שהייתה דרך מלבד להגיד לה, שאצליח לגרום לה
להאמין שהזמן באמת עוזר ומשכיח את הכאב.

אני מסתכלת עליה ורואה את עצמי ואני מקנאה בה כל כך ומרחמת
עליה כל כך. מתוך 4 נשארה אחת. והיא, היא רק בת שמונה. מה יהיה
כשתהיה חיילת, רק עוד 10 שנים? רוב הסיכויים שאף אחד כבר לא
יישאר.

ואני מקנאה בה כל כך כי היא תשכח את הכאב כל כך מהר, היא
תתגעגע לזכרון ולא לאדם. היא תתגעגע למי שהיא תראה בתמונות,
היא תתרפק על הזכרונות שיזכירו לה כמו שאחרים זוכרים ולא היא.

ואני מרחמת עליה כל כך  כי היא לא תזכור מי הוא היה באמת. היא
לא תזכור מי הוא היה לפני חמש או עשר שנים. היא לא תזכור איך
הוא היה עושה בייביסיטר ושעות על גבי שעות היה רודף אחריי על 4
ועושה לי "סוס". היא לא תזכור את כל אותם הסיפורים שהוא היה
ממציא בין רגע, מאלתר מיליוני זכרונות עד שאני הייתי שובעת.
היא לעולם לא תזכור איך לפני 17 שנה הוא היה לוקח אותי כל יום
שני לריקודי עם ושלא כמו שאר ההורים שהיו מביאים את הילדים
שלהם, הוא היה נשאר איתי ומביט בי כל השיעור, מחייך ומתגאה בכל
צעד שאני טועה בו.

היא לא תזכור את כל החביות הכחולות הגדולות שהיו עומדות בשורה
בחצר, משמשות כמין חממה קטנה לצמח שיגדל וכשיהיה מספיק גדול,
יעבור לגור בחצר. היא לא תזכור איך בחורף החביות הכחולות הללו
היו מתמלאות במי גשם ומשמשות כבריכת שחייה לכל מיליוני הראשנים
שהיו נוצרים מכלום.

ואז,  אני שוב מקנאה בה כל כך כי בעוד 10 שנים, כשהיא תקרא את
מה שאני כותבת עכשיו היא לא תשב עם דמעות בעיניים כמוני.

אני מביטה בה בוכה באמבטיה, חרישית, כל כך שבירה ומתביישת
בדמעות הכאב הללו "תבכי," אני אומרת לה ודמעות חונקות את גרוני
שלי, "זה רק יעזור." היא מביטה בי במבט חסר האונים הזה, זה שרק
לילדים עדיין יש אותו ואני מביטה בה בחיוך.

אני רואה איך היא רבה עם עצמה, מנסה לבכות ומפחדת כל כך. אחרי
שכל השנים מחנכים אותה שאין צורך בבכי. כשהיא תינוקת ואחר כך
כשהיא גודלת ופתאום אומרים לה לבכות, מנסים להסביר לה שזה
עוזר. ממש כמו תרופה.

היא בוכה ונכנסת להתקלח. נותנת לדמעות להתמזג עם הזרם.

אני עולה למיטה אחרי כמה שעות של כלום ומדליקה את הטלוויזיה.
אני בוהה בתמונות שזזת, בדמויות שמנהלות דו שיח על MUTE
והטלפון שגם הוא רק זז לו בעצבנות רוטט ללא הפסקה. מנסה למצוא
פינה שקטה בשקט, חופרת לתוך ליבי ואין מקום.

אני בוכה.

ההיסטריה מתחילה ואני מנסה לנחם את עצמי "זה בסדר, מותר , זה
רק עוזר," ושונאת את השקרים הללו.

אני מניחה לעצמי להירדם ולהיסחף לחלומות שחורים וקמה לעוד יום
מלא בעצב.

אני חושבת על העבר ומבינה שלא הייתי משנה מאומה, מתרפקת על
הזכרונות, הרגשות, המאורעות, הדמעות, החיים. ומודה לך סבא יקר
ואהוב שלי, על כל השנים המאושרות והימים הקסומים ומבטיחה לא
לשכוח לעולם, לאהוב לנצח ולחיות.

אוהבת אותך ואת מי שאתה.

עברו רק יומיים מאז שהלכת ואני כבר מתגעגעת,

שלך לנצח,

אני