האנשים שסביבי, האהובים, השנואים והיקרים לי מכל -
זורמים לכיוון אחד
ואני לכיוון אחר.
אבל זה לא משנה,
כי גם ככה כולנו נגיע לכל מקום,
וגם אם הם יילכו בדרך החיים המשעממת, הבטוחה, השמחה והצבועה,
ואני אלך בדרך העפר בעלת היופי השחור ומעורר הרחמים,
כולנו נהיה חופשיים ושווים באמת
בקבר,
כמו במיטה,
מלבד העובדה שהם לא מפרפרים למוות
כשיר ערש לפני השינה.

איני מתלוננת שהשדים מחפשים אותי
ולא את חבריי.
עדיף שימצאו אותי ויקחו אותי אליהם;
ממילא לא הייתי אמורה להיוולד.
אודה על כל דקה של חיים, זרימה והנאה,
אמשיך לדרכי האמיתית,
ולא אזהם את סביבתי ואת יקיריי
בשדים והחרבות אשר רודפים אותי.

הם אומרים לי כי אין שדים בעולם,
אבל אין הם רואים את אשר רואה אני.
ואולי אני הוזה מתוך תשוקה למותי,
אך אסור להאמין כי דמיון חולני הוא מראה עיניי,
כי צבע הגורל אפל עמוק בפנים,
ואם נעשתה טעות,
עדיף לתקנה במהירות האפשרית,
וכל ההכחשות שבעולם לא יסתירו את העובדה
שאני הטעות.
אז אשתה את הטיפות האחרונות של חיי,
ואשתדל לקבל את הגזירה ברצון,
בזמן שיקיריי נפרדים ממני בלא שימת לב.

בזמן שהכעס המודחק ממלא כל פרט בגופי באופן בלתי מורגש,
תקוותי נוזלת החוצה והייאוש חוסם אותה בלא הצלחה,
וכל הרגשות עושים מערבולת המבטיחה להמריא איתי למעלה,
אני רק משוטטת בין צעד לצעד במבט רעב,
והחיים הם בית משוגעים אחד גדול

הגיע הזמן אלוהים,
שתוכיח לנו את קיומך.
אם לא תעשה זאת,
דע לך
שאתה לא ראוי לאמונתם של השוטים
המקריבים את חייהם למענך.
גם אם אשים את תפילתי בין כל התפילות האחרות,
שמע אותה,
ותן לכולנו חיים.