כמעט כל יום יוצא לי לטייל לעצמי קצת בתוך הראש לעבור על היום
שהיה לחשוב מה יהיה, אבל יותר מהכל להתנצח עם השאלות שלי.
הראש שלי כולו מלא שאלות מלא תהיות ומחשבות רובן לא מועילות
להרבה אנשים אבל בכל זאת המחשבות האלה הן אלה שמחזיקות אותי
בינתיים.
המחשבות לא מחזיקות אותי בגלל איזו אידיאולוגיה או רגש שהן
מעוררות הן מחזיקות כי אין שום דבר אחר במקומן.
אתם יודעים על איזה מחשבות אני מדבר המחשבות על העתיד, על
ההווה בעיקר על העבר ועל טעויות העבר לא כולן מעודדות ולא כולן
מציאותיות אתם יודעים מן כאלה מחשבות.
והשאלות הן הכי בעייתיות כי הן כ"כ קשות ולא נגמרות.
שאלות שמתחילות בלמה ואיך וגם מתי.
השאלות הן כ"כ מציקות ולא נגמרות.
השאלה שתמיד חוזרת זו השאלה אם השאלות ייפסקו ואם זה טוב או
רע.
אני משתף הרבה אנשים בשאלות והן רק מעוררים עוד שאלות עם
התשובות שלהם.
תשובות אין הרבה, הן חוזרות על עצמן, תשובות: "יהיה טוב", "ככה
זה בחיים", "אין מה לעשות" וכו....
אתם מכירים את התשובות האלה הרי אני יכול לענות אותן לעצמי אז
למה אז למה לעזאזל שאני ארצה להמשיך לשמוע אותן?
ובכל זאת אני מניח שהעיקר הכוונה.
תשמעו לפחות מנסים לענות לי.
בגלל כל השאלות והתשובות המעורפלות והרבות משחקים רק שלושה
מצבים:
שמחה, דיכאון, ואפאטיות שמלווים בהרגשת בדידות.
בדידות ההרגשה הכי נוראה שיש גם עם יש הרבה חברות וחברות הרבה
אנשים לדבר איתם ולחלוק את הבעיות גם אז הבדידות נשארת ולא
עוזבת ואז כשכולם הולכים, אז היא תוקפת.
|