בוקר המחרת היה אפרורי וקר בצורה יוצאת דופן בחלק הזה של
המדבר, שונה לחלוטין מהימים שקדמו לו. העירו את עשהאל הקולות
שעלו מניסיונותיו של לחמון המוברך וקשור ללילה באצילי רגליו,
לקום ולעמוד לכבוד החיים הנכנסים אליו לבוקר החדש.
כשפקח את עיניו ראה עננים כבדים נוסעים במהירות אל עבר ירדן,
אל הרי מואב, ותכף הרגיש בחוזקה שהלילה קרה לו דבר מה מיוחד
ואסור לתת לו כך להסתלק מאליו בלי להתענג עליו קצת. זינק החוצה
מהשק, שחרר את לחמון, הקים אותו וקשר בגיד את רגליו הקדמיות זו
לזו כך שיוכל לשוטט עצמאית אבל לאט לאט.
לחמון פנה לרעיית בוקר בערוץ הקטן ועשהאל חמק חזרה אל חמימות
שק השינה, אינו מוטרד מהידיעה שבכל רגע יכול להתחיל לרדת גשם -
ואין לו שום אמצעי להתגונן מפניו. רצה לאחוז עוד קצת בדבר
מהלילה לפני שטשטוש ודהי יוציאו את טריותו. הדבר היה חלום.
כלומר הוא זכר שחלם. ויותר. זכר את החלום לפרטי פרטים שהיו
עוטפים אותו עכשיו. זכר בבירור את מה שראה בחלום ויכול היה
לספר אילו היה פה עכשיו אדם אתו. זה ריגש אותו מאוד. ריגש אותו
הדבר הנחלם עצמו, ריגשה אותו זכירתו מפני שמזמן מזמן, כבר לא
זכור לו ממתי, אינו מצליח לזכור חלומות ביקיצתו.
התחיל לשים לב לעניין הזה בשל סיפורי החלומות התכופים של אשתו.
לפעמים בשנתה נלחצת אליו וממלמלת מלמולים מוזרים שכאלה, ובבוקר
התעוררותה כבדה ואיטית ורכה - אינה מתפרקת מקורי השינה -
ושרויה בתוך איזה זמן פנימי שכולו שלה. נודפת את חמימות הלילה
היוצאת את ירכיה ובטנה ותחתיות שדיה מתיישבת על שפת המיטה
ומגלגלת בפיה לספר שחלמה. ועל מה. וכשמספרת חלום אמנם היא
מדברת אליו אבל בעיקר נדמה לו שמספרת את החלום לעצמה.
במשך הזמן שמע ממנה סיפורים על רדיפות, על בריחה, על כל מיני
משחקים, על ציור ציורים עם הילדה שלהם, על התפרעויות של ילדיה.
שמע ממנה על תשוקות וחשקים שצבעם כהה, ואז היה משמיע לה - "למה
לא הערת אותי" - בטון ספק נחמץ ספק שואל, כי איזה כיף מתוך
שינה אל תוך תשוקה להתנפל. אבל אצלו - יוק חלומות. לאורך שנים
אין שום כלום. רק חשכה או אולי לא חשכה אלא שכחה. כי מה זאת
אומרת אם אינו זוכר חלומות. האומנם ייתכן שכלל אינו חולם. הוא
שמע פעם ברדיו ב"שישים שניות על.." שאין דבר כזה, אדם שאינו
חולם. אם כן מה מתחבא. מה מסתתר ממנו פה. או מה הוא מסתיר
מעצמו. דבר רגש או אולי איזו ידיעה. באיזה תחום, באיזה היקף,
מה המניעה. בינתיים אין תשובה. ופתאום בא אליו חלום. והיו
בחלום חמימות וזיכרון רחוק וגעגוע, רצה עוד להחזיק בהם לפני
שיתפוגגו ממנו, כי מי יודע מתי יינתן לו לטעום שוב את הטעם.
מה חלם עשהאל בלילה ההוא? עשהאל חלם שהאישה שלו, בנו הבכור
והוא הולכים להם הליכת תיירים, הליכת בני אדם שזמנם בידם במעלה
רחוב יפו הירושלמי. הליכה מהורהרת. או! זה התיאור הנכון. כן,
הכיר שזה המקום. השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, על גבול
הערב, חורפית, אפורה וצוננת, מזכירה לו את הבוקר הזה. הייתה
נינוחות מתפנקת באופן שבו חלפו לאיטם לאורך הרחוב, והייתה
לעומתם התנועה התכליתית, הנחפזת להספיק, של בני האדם המעטים
הנעים בשעה הזאת, במזג האוויר הזה, ברחוב.
עיני עשהאל בחלום עברו על קירות הבתים המחופים אבן שהייתה
מסותתת בפניה סיתות גס. גונה הראשון של האבן אינו ניכר בה עוד.
שחורה מפיח שדבק בה ועל פניה סימני כל מיני זליגות וכתמי
חזזיות שנבטו בנקבוביותיה. הגוון השחור הוא השולט בה. אלה הוא
מכיר, בתים באזור צומת יפו קינג ג'ורג'.
האישה והבן והוא פנויים להתבונן בחלונות הראווה, לשוחח שיחה
עצלה עד שהם עוצרים מול חלון ראווה אחד. החלון משקיף אל תוך
חנות, וממנו זורם החוצה אור צהבהב, רך, המשרה תחושת חמימות
בשיפולי הבטן, ויש באור הזמנה ידידותית למקלט מצינת השעה
ומזרות הרחוב. ומבעד לחלון הרחב נשקפת אליהם ההתרחשות שבתוך
החנות.
החנות היא חנות לכלי נגינה ולצורכי מוסיקה, והידיעה שאכן זאת
חנות היא לעשהאל ידיעה מוצקה. פזורים בחנות כלי נגינה: פסנתר,
תופי קונגס, משולשים, גיטרות, אורגנים. בהיקפה, לאורך הקירות
מדפים ארוכים נושאים חוברות תווים משומשות. רצפת החנות מרופדת
בשטיח חום המכסה את כולה ועליו כורעים בשורות, רגליהם מקופלות
להם תחתם, ילדים צעירים בגיל בית הספר היסודי.
הילדים אוחזים תופי מרים ומנגנים בהם. כן, הילדים בחלום מפיקים
נגינה מתופי מרים. אינם מכים בהם צלצולי רעש סתם. פני הילדים
מופנים אל מדריך היושב מולם. עשהאל מבחין שהתנוחה אינה נוחה
לילדים. אינה מעניקה את חופש התנועה הנדרש לגופיהם החיוניים כי
היא מאמצת שרירים.
המראה לוכד את תשומת לבם של השלושה שעל חלון הראווה. דבר מה
מושך אותם פנימה להיות עם הילדים המנגנים, לשאול אותם למעשיהם,
לשוחח אתם, להיות חלק מההתרחשות. מלהיב אותם שעל אף חוסר
הנוחות שבתנוחת הילדים, ניכרות שמחה רבה והתלהבות בנגינתם.
מסקרן אותם לדעת מה טיבו של המקום.
בשקט בשקט הם ניגשים אל הדלת, פותחים אותה, מחליקים חרש פנימה
ונעמדים אצלה. אינם מתקדמים עוד, משתדלים שלא יבחינו בכניסתם,
שלא יפרו את התרכזות המנגנים, שלא תוסט אליהם תשומת הלב.
חולפים כמה רגעים ובהם מאזינים השלושה לנגינת היחד. היא
מסתיימת ואיזו המולה מתרחששת. המדריך עובר לרבוץ בין כמה ילדים
ומסביר ומדגים.
בלי מילים עשהאל, אשתו ובנו חשים שהוא הבחין בהם ומקבל אותם אל
תוך הקהילה הקטנה. סבר פניו נעים, סבר פנים של אדם הקרוב לבני
אדם ומקרבם אליו. נהיה רגע קסום של שבת יחדיו כמעט משפחתי, ואז
נופל מבטו של עשהאל על הפסנתר. על מכסהו פרושה מפה לבנה ועליה
מונח כלי נשיפה. עשהאל מזהה את הכלי כחלילית בס. המקום נעים
לעשהאל. המקום נעים כל כך. זורמת בו אהבה לילדים, גם מורגש שהם
עושים את הנגינה שלהם בשמחה ובאהבה. אהבת מוסיקה זורמת מן
הילדים אל התופים האחוזים בידיהם, אהבה זורמת מן הילדים אל
המדריך, וממנו אל שלושת האורחים.
הסקרנות אשר לטיבו של המקום המיוחד מנקרת בהם ובחילופי דברים
קצרים עם המדריך, בקול נמוך, הם מתעניינים לדעת של מי המקום,
של מי החנות הזאת. כוונתם: של מי המקום המיוחד הזה. מי עשה
אותו. המדריך עונה שהמקום של אדם ושמו נחום, יקה אחד שבמותו לא
מזמן היה זקן מעל גיל תשעים.
תשובתו רוחשת כבוד לזקן המת נחום, עשהאל מבין בדרך כלשהי
שהמדריך לא הכיר בעצמו את נחום. אולי מסיפורים.
עשהאל מתבלבל מהסיפור. מה פירוש המקום של אדם אבל הוא מת.
ועשהאל עדיין אינו קולט מה בדיוק, ורגש עמוק של געגוע עובר בו.
גל הגעגוע הזה הולך ומתפשט בכל גופו. עובר בו איטי, איטי. שוטף
את כולו, הוא מרגיש ממש איך הגל חוצה את נשמתו, מרגיש את
הגעגוע שוקע בבטנו. כששוכך הגל מתנחלת בעשהאל הידיעה שכשייצא
מכאן, ייקח מהמקום הזה את הגעגוע ואת זכר החמימות ומעתה הם
ילוו אותו בכל דרכו אל שארית חייו. השם שנהגה, שם הזקן, הוא
שמו של הסבא האחד שלו. ועשהאל עדיין מביט בחלילית הבס המונחת
על הפסנתר.
פתאום עשהאל יודע. הוא מכיר אותה. זאת היא. אף שמעולם לא פגש
בה, דמותה היא חלק ממה שהוא. כמו משאת רחוקה. כמו מולדת ישנה
שבני מהגרים משתוקקים אליה מן המולדת החדשה, מטפחים געגוע אל
הערטילאי הזה שמהותו אינה זכורה להם, אינה מוכרת כלל, אולם
מטפח אותו, את הערטילאי הזה, זיכרון ההורים על טבע המקום שבו
גדלו הם ואבותיהם ואבותיהם שלהם, ששופע בו כל שאינו מצוי להם
בהווה. למשל ים שופע דגה שהטלת רשת קלה צודה ממנו ארוחה. למשל
זיכרון בוסתן שנשבעים כי השזיפים שצמחו בו היו כאלה - ומגישים
לפנים כף יד קעורה. למשל טבע בני האדם ששם. ישרות דרכם. טוהר
אמונתם. כך דמות החלילית טבועה במחזור הדם שלו. והיא נחה על
הפסנתר שלווה. שלוות זקנה מכובדת נמצאה לה, כמו לנחום באחרית
ימיו.
אל תוך החלום הזה פלשו קודם קולות הבוקר שעשה לחמון. הם הקיצו
את עשהאל לפני שהצליח לגעת במה שרצה כל כך מאז היה ילד והסבא
האחד, נחום, סיפר לו על החליליות שהיו לו והסיפור הזה היה
לגעגוע בלב עשהאל. אלא שעכשיו עשהאל בתוך שק השינה נראה כמו
גולם בתוך קליפה. מבחוץ אתה רואה רק פקעת או גלימה דוממת, אבל
בפנים, אתה יודע, מתרחשת איזו רקימה עדינדינה לקראת בקיעה, הוא
היה מתענג על הקרבה שזומנה לו כמעט לגעת בדבר שלו, הלא קיים,
והיה מצטער על טעם ההחמצה שנותר בו בהתנפצה. כמו החמיץ הזדמנות
שנקרתה לפניו להחזיר לסבא את החלילית שלו האבודה. גם עשהאל רצה
בה לעצמו למזכרת ולירושה, הרי מי כבר זוכר אותה ויטען עליה
איזו טענה, והוא היה נושף את הבל פיו אל דופן השק וחמימות
הייתה חוזרת אל פניו, ועשהאל הרהר שאם היא מצאה שלווה, אולי גם
לו לעצמו יש תקווה.
מה היה הסיפור של סבא של עשהאל. הסיפור שסיפר לנכדו בן השש הלך
בזמן ההוא אחורה שלושים שנה, ובספרו אותו שמע עשהאל איך
מצטרפות בקול סבא שלו נימה של שברון לב ונימה של טענה.
כשעשהאל היה בערך בן שש התחיל ללמוד נגינה בחוברת רוני חלילית
1. למד לנגן את "אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל" ואחר כך את
"פרוש כנפיך", דואט ראשון לתלמידי חלילית. ועשהאל גילה בתוכו
רגש חזק לנגינה והוא מאוד אהב. ושם בחוברת היה איור של משפחת
החליליות: הסופרן, האלט, הטנור והבס, והילכה קסם על עשהאל
הדמות המגושמת של הבס ושמה חלילית, שם שחווייתו הראשונית צליל
סופרני עדין, קופצני, מתרונן בשובבות, והנה על אף הדימוי הקל
הזה הרי הוא מתוודע אל ענקית נמלכת צליל זו, שצורתה מדמה אותה
לבת חורגת במשפחתה.
פעם אחת בא עשהאל להרשים את סבא וסבתא בנגינתו בחלילית סופרן.
תחילה ניגן להם בשוויץ, על פי השמיעה, את מה שידע. כשסיים את
מצג ההרשמה, ביקשו הסבא לנגן מהתווים. הוא ניגן וסבא ישב על
ידו והמהם קול שני נמוך ואצבעו עקבה על התווים, ומדי כמה תיבות
ביקש הסבא מעשהאל להפסיק והפנה את תשומת לבו למקומות של נשימה
או לטעויות בנגינה ולאי דיוקים, סבא היה מבקשו לשוב להתחלה או
להמשיך מנקודת העצירה. עד שהתעייף עשהאל ואיבד ריכוז וסבא חדל
והשמיע לו "נו יופי, אבל יש עוד הרבה על מה לעבוד".
אז ביקש הסבא נחום את חלילית הסופרן וכשאחז אותה כמעט נעלמה
בכפות ידיו הגדולות, הוא ניגן אחרי כמה ניסיונות את "פרוש
כנפיך", גם לו היו טעויות והוא התנצל. לפני אשתו, רות, סבתו של
עשהאל שנמתחה מן המטבחון להאזין, ולפני עשהאל התנצל, ועשה
חשבון כמה שנים הוא לא נגע בכלי ועשהאל אמר לו "לא ידעתי שאתה
יודע לנגן".
סבא משך את המצח הגבוה שלו וסיפר לעשהאל בכובד ראש איזה מקום
היה למוסיקה בחייו בחוץ לארץ, כמה אהב לנגן, לבד וגם עם אחרים,
אבל בייחוד סולפג' בקולות אהב לשיר. סולפג', הבהיר, להשתוממות
עשהאל, זה לשיר על פי תוים. סבתא התערבה ואמרה שסבא ואחותו היו
שרים שירים של מוצרט, והיא, סבתא, הייתה מלווה בפסנתר, הקול
שלה לא היה טוב בשביל לשיר, וכשסבא ואחותו שרו הפנים שלהם היו
בשמים השביעי. הייתה להם חבורה, סבא המשיך, שהיו נועדים בבית
אצלם לערבי שירה ונגינה כל שבוע פעמיים, אחת באמצעו ואחת
במוצאו. בילדותו למד נגינה בכינור, כגבר צעיר פלש אל תחום
הצ'לו, קנה כלי וקיבל שיעורים, אבל לפני הנסיעה ארצה החליף את
הצ'לו בחליליות, כי חשב שהצ'לו אינו מתאים לתנאים שהם עמדו
לחיות בהם בארץ. אל המסקנה הזאת בא על פי מכתבים ששלחו להם
מהארץ החברים ובהם תיארו את תנאי העפר והאוהלים שבקיבוצים,
ורות ונחום וילדיהם לייסוד קיבוץ היו מכוונים. ונחום לא רצה
לוותר על העיסוק במוסיקה בגלל העלייה ארצה. המוסיקה נאצלת, היא
מראה יופי מושלם, ושעשהאל יחשוב מה היא נותנת לבן אדם. ובקבוצה
שהם חיים בה עכשיו - שיש בה, בכל אופן היה רצון היחד והחבורה -
למוסיקה ערך חברתי ממדרגה ראשונה. פריטת מוסיקה בצוותא מסעירה
אל הרצון להתקרב. עד שחבר יוכל לבוא אל נבכי נפש חברו. ויהיו
נהירים לו פני כל מקומותיה, פשוטים עם עלובים עם נשגבים. אחרי
כן יחדלו מקוצניות זה כלפי זה ומהפניית עורף ויאהבו איש את נפש
רעהו. ויוכלו לטפח את היכרותם ואת קירבתם, וידידותם ואמונם.
ואת תמיכתם זה בזה. חמימות יציתו בינם לבין עצמם. באלו גם
ייפטרו מן הצורך לחוקק להם הררים של חוקים הדרושים לסדר חיי
אנשים שאין בינם יחס מיוחד. ורעיונות שכאלה - סבא נחום הוסיף,
לא היו זרים למי שייעדו עצמם בארץ ישראל לייסד קבוצות
וקיבוצים.
נחום החליף אפוא את הצ'לו בחמש חליליות - שתיים סופרן, אלט,
טנור ובס - כדי שיוכל לנגן בהרכבים בארץ בכל מקום שבו ימצא את
עצמו. הכלים שהביא אתו היו הטובים ביותר שיכול להשיג בברלין
בימים ההם. הוא הדגים בקולו את סולם הצלילים של כל חלילית
מהחליליות ובידיו את מידותיהן ואת צורת אחיזתן, ואת פשיקת
האצבעות ההולכת וגדלה מכלי לכלי על פי התארכות הקנה, עד
לחלילית הבס שגודלה היה בעיני עשהאל - ילד בן שש - פשוט בלתי
אפשרי.
עשהאל הראה לסבא שלו את איור משפחת החליליות בחוברת הנגינה שלו
וסבא אמר "או, נכון, נכון, אתה רואה, כאלה היו לנו".
ועשהאל, שכל קרבה אפשרית של כלי נגינה הילכה קסם עליו וגם
הסעירה אותו עד שלבו הלם וחיל פשה במפרקי אצבעותיו, נתקף
התרגשות גדולה. רצה לדעת היכן העושר הזה שקיומו נעלם ממנו עד
אז.
מה רצה עשהאל. רצה לראות את החליליות, רצה למשש, לעשות בהן
ניסיונות נגינה. אבל הדבר הזה לא הסתייע, כי כשסבא וסבתא
הצטרפו לקבוצה ב-1937, מסרו את כל רכושם הפרטי, גם את
החליליות.
טוב, ודאי שמסרו מרצון חופשי - איש לא כפה. לא הייתה בדבר
שאלה. "זה הלא היה מובן מאליו, ככה נהגו כולם", אמרה סבתא של
עשהאל. תקופה מסוימת התגלגלו במשק, החליליות. אחר כך ניתק הקשר
אתן. לא יכולת לקבל תשובה מי השתמש אחרון, היכן הניח אחרי
הנגינה, ובא יום ואבדו עקבותיהן לתמיד.
איך אמר סבא: "מה שהיה לנו מסרנו בשמחה. בגדים, צעצועים, שולחן
נמוך וכיסאות של ילדים. התכוננו לבוא לקיבוץ. הכנו את עצמנו
לחיי שיתוף. התמזל לנו שעוד הוצאנו רכוש. והשתדלנו להביא חפצים
שתהיה בהם תועלת לקיבוץ. אבל החליליות. הרי זה כלי כל כך עדין.
צריך לדעת לטפל ולתחזק. חשבתי שיישמרו הכי טוב אצלי. הרי לא
הבאתי חמש חליליות כדי לנגן לבדי. וגם הצעתי שמי שירצה לנגן,
יבוא אליי בכל שעה ויקבל, וכשיסיים יחזיר. אבל לא ויתרו כי לא
ייתכן לוותר בענייני רכוש פרטי. הביאו את זה לאספה כללית. לא
הצלחתי לשכנע את החברים ולא נשארה בררה - מסרתי. הן היו בחדר
מוסיקה, משם כל מי שרצה יכול היה לקחת, והיו לוקחים ומתלמדים,
לוקחים ומתאמנים, לוקחים והולכים לשיר במקהלה בקיבוץ הגבעה.
שוכחים כאן ומשאירים שם, כי באמצע הלילה, אחרי יום עבודה בשדה
- מי זוכר פרט קל שכזה. וכששאלתי אמרו - למה אתה דואג. הכלים
האלה שלנו כמו שלך. וכששאלתי עוד פעם אמרו: נחום, אולי אתה
מתלונן נחום; כי אם אתה מתלונן על רכוש פרטי, אם יש לך אליו
סנטימנט אז תתבייש. אולי נחום אתה לא באמת צריך להיות כאן.
אולי אתה מטעה סביבך. פשוט מטעה. עד שהפסיקו להחזיר ופתאום אף
אחד לא ידע איפה הן. טוב, נעזוב את זה. אחת לפחות השארתי
אצלי". וסיפור התעלול הזה הקטן האיר את עיניו והפיק ממנו צחוק
שובבי.
זאת שנותרה בילדותו של עשהאל הייתה חלילית הסופרן האחת. מגולפת
בעץ כהה. בה ניגן דודו שהיה אז נער צעיר ומאיר עיניים, ובתצלום
פורטרט שחור-לבן שעמד על המכתבה אצלם בדירה, אוחז בה ברכות,
מביט אלכסונית אל הצלם, פניו התמות קורנות וזוויות שפתיו
משוכות בחיוך ביישני.
הקסם הפרטי של עשהאל, אחרי שהתגלה לו דבר קיומה, היה לפתוח את
מגרת המכתבה של סבא, למשוך תיבה שחורה שנחה בה בין ניירות פחם
משומשים לעטים צבעוניים, לשדכן ולסרט מדידה. הקסם של עשהאל היה
בהסרת סוגרי התיבה ובהרמת המכסה, לחשוף אותה מפורקת, נחה
בשלווה על מרבד קטיפה ירוקה. יפהפייה עצלה, שחומה, ריחנית
ודוממת. וברגע הבא לאחוז בחלקיה, לקרבם זה לזה, להתאימם,
בתנועה סיבובית לחברם לכלל ישות שלמה, לתת אותה בין שפתיו
ולהפיק נגינה צעירה.

מתוך "סוף-חורפית", הוצאת ברקאי ספרים, 2003