"ואתה לא הקשבת לאף אחד, אפילו לא פעם אחת ככה מרצון, מכל
הלב?"

"לא" עניתי בפסקנות. לא הרגשתי צורך לשקר כי ידעתי שהיא תדע,
היא תמיד יודעת כשמשקרים. אבל באמת, כשחושבים על זה ברצינות,
אף פעם לא הקשבתי למישהו מרצון ובמלוא ההקשבה. תמיד הינהנתי את
הראש כמו שכולם עושים ולפעמים אפילו מנימוס לא התעניינתי.
אבל דניאל הייתה אחרת.
היא תמיד הייתה שונה. היא אף פעם לא למדה בלט או לבשה שמלות.
תמיד הלכה בדרכה הבטוחה שלה. היא הייתה בת זקונים לזוג הורים
מאושרים ופשוטים שחיו בבועת תרבות. אבל זה היה עושרם היחידי.
גם כשגדלה לא שחתה עם הזרם. תמיד הייתה עמוסת פעילות ואף אחד
לא ידע באמת מה היא עושה. תמיד הייתה מגיעה לכיתה עם עיניים
אדומות מעייפות אבל איכשהו תמיד הייתה הכי עירנית בכיתה.
כשהתחילה ללמוד רפואה עבדה במענה טלפוני לנוער במצוקה. נוער
הומוסקסואלי, נוער שעבר התעללות מינית או כל סוג של התעללות,
נוער שהרגיש בודד או נוער שהבין שהוא בודד. והיא תמיד הייתה
מקשיבה. למרות הפרוטות שהייתה מקבלת והלימודים הקשים היא הייתה
חוזרת הביתה מלאת סיפוק והשראה והייתה מציירת ציורים עם רקע
שחור ונקודות אדומות. לפעמים הייתה מציירת גם פסים.
למרות שהייתה בעלת מראה סביר ואף נאה, מעולם לא מצאה דניאל
אהבה. היא האמינה שציפיותיה גבוהות מדי אך למרות זאת לא הייתה
מוכנה להתפשר. אך היא הייתה מיואשת מלחכות. היא מעולם לא
התנשקה.
יום אחד חזרה דניאל מלימודי הרפואה ומצאה את אמה ללא רוח חיים.
למחרת בהלוויה השתתפו רק בני המשפחה הקרובה מאוד. למרות פרסום
מודעת האבל בעיתונים שונים וברחובות לא הגיעו החברים וחברי
המשפחה. כנראה אף אחד לא קרא ולא ידע שכן דניאל לא סיפרה או
צילצלה.
כשחזרה מההלוויה פשטה את הבגד השחור ולבשה ג'ינס עם חולצה
לבנה, מחרוזת פנינים ועגילים יפים וגדולים שרישרשו. היה שקט
בבית הוריה מזה שנים.
דניאל החליטה לעזוב למקום שבו הטלפונים עובדים כראוי ועונים גם
בצד השני. המקום לבן לגמרי ובו מותר רק לדבר ולדבר וזה בכלל לא
משנה על מה. המטרה היא ליצור. ליצור משפטים, ליצור אמנות,
ליצור חיים. שם מדברים עם רוחות, עם הכוכבים, עם האוויר.
אבל אף אחד לא יודע לאן דניאל נעלמה. לא נמצא פתק או מכתב,
המכונית לא זזה וגם לא נמצאה גופה.
היא לא אמרה לאן היא הלכה, ואולי אמרה, אולי צעקה, אולי חרטה
אבל אף אחד לא קרא, אף אחד לא שמע, אף אחד לא הקשיב.