ישנו רגע,
כשאתה אוהב מישהי. כשאתה מוכן לתת הכל, פשוט הכל, כולל עצמך
ונפשך למענה. כשאתה שלה בכל מובן המילה. כשהיא הבן אדם הראשון
שממש גילית את הנפש שלך. כשהיא האדם החשוב ביותר בעולם.
וכשהיא לא מחזירה לך אהבה, זאת למרות שעשתה זאת פעם, כשאתה
יודע שאתה זה שהרס את זה, שאתה יודע שהיא יורדת לאחרים,
מסתובבת עם אחרים. מאוהבת באחר,
ישנו רגע שממנו והלאה אתה פשוט רוצה למות. אתה לא רוצה להיות
קיים בעולם.
כן, היית מעדיף כמובן לרטש בידייך את כל האחרים, ובמיוחד את זה
שהיא מאוהבת בו, אבל זה בדיוק הקטע. היא מאוהבת בו. וכל פגיעה
בו, משמעותה שיכאב לה (גם אם זה עליו). משמעותה שהיא לא תהיה
מאושרת.
אז אין לך מה לעשות חוץ מלרצות למות. אתה לא יכול לפנות לאף
אחד כי היא הבן אדם הכי קרוב אליך. הבן אדם היחיד שבאמת חש
אותך. אז אתה לבדך, בעוד האישה הזאת שחשובה לך יותר מכל המין
האנושי לא איתך. אתה מגלה שלכלום אין משמעות חוץ ממנה. כי אתה
יכול להיות עשיר ואתה יכול להיות משכיל ואתה יכול הכל, אבל
תישאר העובדה שהיא לא איתך, ואז למה כל זה אם אתה לא יכול
לחלוק את זה איתה? לא בצורה שהיית רוצה, לפחות.
זה כואב יותר מהכל. יותר מפצע של סכין, יותר מצריבה על ידי
משהו חם, יותר מהכל. ואתה פשוט לא יכול להפסיק את הכאב. כן,
אתה יכול לנסות לשכנע את עצמך שלא משנה, אתה יכול לגרום לזה
להעלם, אתה יכול לאהוב מישהי אחרת, אתה יכול לעשות מיליון
דברים כדי שזה יעזור, אבל בו בזמן שאתה אומר את זה לעצמך אתה
יודע שאתה מזיין את השכל. כמובן שהיא מנסה לעזור, לאמר שעדיף
אולי שלא תתראו שלא תדברו. אבל אתה יודע שאם זה יקרה, כל רצון
כלשהו לחיות שהתבטא ברגעים שבהם אתה מדבר איתה בטלפון, יעלם.
ואתה מפחד לאבד את הטיפה הזאת של לדבר איתה. של להיות איכשהו
מעורב בחייה. של לעזור לה ברגעים הקשים. של לעשות הכל כדי שהיא
תהיה מאושרת. כי בזה מתבטאים חייך עכשיו. שהיא תהיה מאושרת.
ואם לא תהיה לך את הטיפה של זה, אין לך בשביל מה לחיות. לא
שעכשיו המצב יותר טוב. אתה רק מחכה לפיגוע, למכונית, לשודד או
לכל דבר שיסיים את חייך.
ישנו רגע שבו אתה רוצה למות.

והרגע לא עובר