הייתי מחבק אותך בלילות קרים כשהרוח הייתה הורסת את העצים
בחוץ, ושיר נוגה היה עולה מהרמקולים, ובחוץ מלחמה. פוסע שקט
שקט לכסות אותך כשאת ישנה, מכבה את הטלוויזיה, מסיט את
הווילון. מחכה לך עירום בבוקר במיטה כדי שתתחילי את היום כמו
שאת אוהבת, בסקס. מקשיב לך וכותב את מחשבותייך שאיש לא ישכח,
דפים דפים צפופים אצלי במחברת, בלי תאריכים, אומרים ככה היא
חשבה, כך היא עשתה. רוחץ אותך באמבטיה, מכבס את בגדייך, מתקין
את ארוחותייך, דואג לך למים חמים. מנשק את עינייך כמו אדם
לאהובה, לוחש על אוזנך סודות, עושה לך מסז' בכפות הרגליים כשאת
עייפה, קורא לך ספרים עד שהיית נרדמת. מגיש את הסיגריה לשפתיך,
מנשק, לוקח את רוקך מפיך שהיית נותנת לי, מתגלגל בתוך עינייך,
הופך לשד נאמן.

ויש מלחמה באופק והווה של כאוס. לא הייתי יוצא מהבית, מתפננן
לעצמי כשאת הולכת, אוהב אותך כשאת חוזרת. מסביב כל האנשים האלה
היו מנסים להידחק לנו לתוך המוח, להגיד אתם מטורפים, חיים
בפנטזיה, עולם לא מציאותי. אנחנו טורקים דלת, אנחנו לא עונים
לטלפון, אנחנו משתיקים את הטלוויזיה, והם נעלמים. על הקירות
היינו מציירים בצבעים תמונות עזות של שמש אדומה, מפלצות
וטרולים, טירות ונסיכות, כוכבים ומפלים, ירחים בוערים ומוחות
מתפוצצים. בעינינו התמונות חדות, והעולם גועש, רצים עירומים
לים בחורף, נלחמים באגרופים בגלים. עושים מדורה על הגג של
בשרים ובקבוקי בירה, מסתכלים לכוכבים, ממריאים אליהם יחד,
הופכים לאט קטנים למול הנצח, נעלמים, הופכים לרוח.

שם איפה שהשמש שוקעת היינו שוקעים איתה, קוטפים כוכבים זורחים,
לוכדים באישונינו את אור הירח עד שיצרוב. שם הייתי מנשק את
ירכייך, מוצץ את הפרי המבוקע שבין רגליך, שותה את מיצייך, נלכד
באישונייך מהופנט, מרותק לשיערך המתבדר ברוח, פוצע את שפתיך
בנשיקה, ודמעותיי יורדות לשדייך, לוכדות אורות מהבהבים של
אמבולנס ממהר, הופכות לטיפות דם מרצדות.

על אמצע הדרך בין מה שהייתי לפני שנולדתי, לבין מה שאהיה אחרי,
אהיה לידך קרוב ורחוק, רעב תמיד אליך, מתחרפן בתוך גופך, שותה
את המים ישר מהשמיים, טועם מלחייך את דמעותייך,
ואומר: "כשהאדמה תיקח אותי, אקבר מחובק איתך."