הוי ארץ עתירת מתים
הוי מולדת מלאת חיים
הוי חרות, נא שובי אל חיקינו
בטרם נפקיד כולנו נשמותינו

סתם עוד יום של חול
באוטובוס כחול
נסיעה מכאן לשם, בתום
תחילתה בסופה - תהום

שש עשרה שנים מלאו כמעט
ולא תמלא לי עוד שנה אחת
עתידי נגזל בידי מפציץ
ועתה אורי חודל מלהפיץ

צלם האיפוק הפך שתיקה
רצון לחיות בלי חיל ורעדות
מנחה ילדות של חופש עם חרדה
ולפניי, חזון העצמות המפוזרות

במותי לא אקדיש לכם ולו טיפת חיים
ואפילו לא נפקדתי למסדר של חיילים
ילדה אני וכך גם אזכר לעד
כה נרעדת כאן, למות לבד

חוסר מוסר, כיבוש, כך אומרים
זה אל זה אנו מפנים דברים
אל מי האצבע המאשימה
אל כולנו כאחד - כאומה

כולם בשאטה אחר שלום
ובינתיים לא באים חשבון
כשהחיים מבין האצבעות
חומקים מבלי לתת לנו לשקוט

גדר שמים להיות לגבול
בעוד טרור יורה מבול
פורץ מוסר ומחסומים
גוזל התמימות מחיילים

לא יודעת מה גרוע, הבלגה או השלמה
כשהטרור אט אט הופך למוסכמה
מחר אהיה כותרת של עוד יום מזדחל
ובמותי מה נותר לי לייחל

הוי אלי, כבד נא את מלוא מערומיי
עת אוספים זרים-אחים את אבריי
שוכבת כאן על ערש דווי וכל שבלבי
תחינה שתחוס על שארית מולדתי