[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כאשר דרכה כף רגלי על אדמת קודש ארורה זו, לפני שנה, הייתי
מאושר.
מעולם לא חשבתי שאוכל להגות מילה שנויה במחלוקת זו מתוך כנות
אמיתית והבנה טוטאלית לגביי המשמעות השורשית שלה, ללא טיפה
מרירה אחת של ציניות מבוזה.
באיזשהו מקום, ומנקודת מבט ספציפית ביותר, נראה היה שהשגתי את
כל הדברים הטריוויאליים והכה לא ייחודיים ששאפתי להשיג.
אמנם אם ייבחנו חיי בקפדנות, חיי אינם היו חייהם של כל טום דיק
והארי, לא הייתי סוכן ביטוח אפרורי בסוף שנות העשרים לחייו, לא
טיפחתי בשקדנות את פיסת הדשא הקטנה שניתנה לי על ידי העירייה
בזכות כספי הדל אשר הושג בעזרתם המבורכת של שתי ידיי המיוזעות,
גם בשני ילדים וכלב לא זכיתי.
במקום זה טיפחתי בשקדנות את אוסף התקליטים הפסיכדליים שלי אשר
הושג בעזרתם המקודשת של שתי ידיי היצירתיות וכמויות אינסופיות
של סמים, טובים ורעים כאחד, כשלא הייתי בסיבובי הופעות הזויים
בעולם נהגתי להימעך בדירת הסטודיו התל-אביבית הסטנדרטית שלי
ולעשות אהבה עם אחותו של החבר הכי טוב שלי, או במילה אחרת-
קלישאה.
אך במבט כוללני, אקסטנסיבי, גם חיי הבלתי שגרתיים היו תוצאה של
שאיפות אוניברסאליות, לא הייתי שונה מאותו סוכן ביטוח אפרורי,
גם אני חיפשתי עבודה טובה, דירה קטנה, אהבה ושלווה, גם אני
חיפשתי את האושר במקומות הכי רחוקים ושכחתי להסתכל מסביבי, ואם
לחזור לאותה תקופה קצרצרה אך כה משמעותית, גם מצאתי אותו
וחייתי בהוויה של תמימות הרסנית כי אין מאורע בעל נוכחות אשר
יהיה מסוגל להפגין את עוצמתו הפאטאלית עליי ולקחת הכול.

דרך עיניו של המטוס הישראלי ארץ הקודש דמתה לשלווה, הבית, דרך
עייני שלי היא נראתה כמתכון בדוק לאסון.
אני חושב שעוד מבטן היה דבר אחד שברור לי לגביי עצמי ולגביי
חיי- הייעוד שלי הוא לראות עולם, לחיות עולם, לבלוע עולם,
השלווה אף פעם לא הייתה כוס התה שלי ובטח שלא המטרה אליה אני
שואף.
גדלתי במושב בו השקט ושלוות הנפש נראו כדברים מובנים מאליהם
ואילו אותו מרדף מדובר אחריי הצלחה כסף והרפתקאות נדמה כי קיים
רק בסרטים.
ושם רציתי להיות, על פסגת ההר ההיא אשר מוצב בה הדגל, אוחז
בזרועותיה הדקיקות של הנערה אשר מתראיינת לערוץ האופנה, בדיוק
באותה נקודה בה עומד אותו בחור אשר גולש על גלי ענק מרהיבים עד
שאפילו המצלמה אינה מסוגלת לתפוס את גודלם ונוגס בעולם כאילו
היה קרקר שברירי בארוחת הבוקר, החזרה הביתה לוותה בהרגשת הגשמה
עצמית, השלמה, אושר, מכיוון שבעילתה הייתה הסימן לכך שלאותו
קרקר יש טעם מר, מר מאוד.

אני לא מתחרט על דבר. חייתי את חיי כמו שאלפים אחרים מסוגלים
רק לחלום, עברתי חוויות מדהימות והכרתי אנשים מיוחדים, טעמתי
מכל המנות המוצעות בתפריט היקום ונהניתי מכולן, אך בכל זאת
באותם רגעים שבריריים בהם הסתכלתי מטה אל פיסת האדמה הקטנטנה
והקדושה הזו ידעתי שעליי להדחיק כל פחד ויראה מהתמכרות עגומה
לחיי שגרה והליכה עיוורת אל תוך השאול העמוק והריקני שאחפור
במו ידיי.
ידעתי כי כל אלו סכנות אשר בבשלותי הנפשית אאלץ לדעת להתמודד
עימן ואילו המתנה שאקבל שווה כל סכנה אפשרית קיימת, ואף אם זו
היא סכנת המוות, כי הרי אם יש דבר אחד אשר התבהר במהלך כל אותן
שנים של הצלחה מסחררת, כסף, בחורות ודייקנות מרשימה בביצועו של
חטא ההיבריס המקולל, היא העובדה המצערת כי רוב האנשים המתהלכים
באדישות על אדמת העולם הם מזויפים,
מזויפים בדיוק כמו הבגדים שהם לובשים והשמות שהם סוגדים להם,
האהבה המטונפת שלהם אלייך תלויה במה שאתה ולא במי שאתה, צרות
המוחין שלהם מטנפת גם את נפשך שלך.
ומה מהותו של הדגל ההוא, ועד כמה עוצר נשימה הוא יופייה של
אותה הנערה, ומה שווה גובהם העצום של אותם גלי ענק כשפרדי לא
נמצא כדי להעיר איזו הערה צינית שנונה, עדן לא נמצאת בין
זרועותיי ועומר לא מחייך את אותו החיוך הכובש אשר הופך את
הפשוטים שבאדם למלכים הכי גדולים.

עדן חיכתה לי בשדה התעופה המחודש, שיערה היה קצוץ קצר ועיניה
בהקו באותו ירוק מסתורי אשר בהק גם בעיניו הדלוקות של פרדי,
היא לבשה סוודר גולף שחור ומכנסי ג'ינס מקופלות בסופן אשר חשפו
בקמצנות את עורה הלבן, עד לאותו רגע בו היא שלחה אליי את חיוכה
המדהים לא יכולתי להסביר לעצמי עד כמה באמת התגעגעתי אליה.
החלפנו משפטים ונשיקות ממושכות עד אשר נזכרתי לחזור למציאות
המוזרה ולשאול לסיבת היעדרותו של הבנאדם האהוב עליי בעולם אשר
לא יצר עימי קצה של קשר כבר שלוש שנים ארוכות, מאז אותו ביקור
חפוז בניו-יורק שהזכיר לי את ייחודו של הבנאדם הנדיר הזה.
וכך התברר, שאותו כפיר דרורי, אשר עיסוקו הרב בסמים פסיכדליים
במשך מרבית חייו הניב לו את הכינוי המפוקפק "פרדי", הבנאדם
היחידי שהתשובה היחידה שחיפש הייתה לשאלה איזה סם יצליח להביא
אותו לחווית הסמים האולטימטיבית מבלי להרוג אותו, שאל שאלות
עמוקות יותר ומצא את התשובה גבוה בשמיים.

עוד לא הספקתי לנחות וכבר נחתה עליי המכה הזו. היינו בדרך
למושב למפגש מזורז עם המשפחה ועם אחיה המואר כשאני ממשיך להריץ
במוחי את הרגע בו אנו חוזרים לדירתי התל-אביבית אשר הייתה
במרחק מטרים ספורים משדה התעופה ומגשימים את תשוקותינו, חום
גופי בחום גופה, שפתיי על שפתיה, שפתיי על כל נקודה בגופה
הקודח, והיא נאנחת ואני עוצם עיניים, ואני אוהב אותה, אוי כמה
שאני אוהב אותה.  
שלמה ארצי קדח במוחי כשהוא בוקע מהתחנה הגלגלצית שאהבתי לשכוח
ועדן סיפרה לי את הסיפור המלא, לא היה שם פרט אחד שהפתיע אותי.
מוח חולני אשר טייל בגפו בהודו, כמויות סמים עצומות, מסחר בהם,
כלא הודי מטונף, חוויה חוץ גופנית והארה, אותה הארה מדוברת
שרבנים מפוקפקים כל-כך אוהבים לנצל ולתרגם לזקן וכיפה וכמה
תפילות שנויות במחלוקת, מהותו העכשווית של האדם שתיעב את
הצביעות הענקית הגלומה באורח חיים שכזה ושהתיר במוחי סימן שאלה
עצום באשר לנפילתו שלו במימיה של אותה הצביעות בדיוק.

הוא ישב במרפסת של הווילה המפוארת שהקימו הוריו במושב הנידח,
מלפניו הנוף הרחב עוצר הנשימה של עמק יזרעאל הבלתי מוערך
ומעליו כיפת השמיים המרהיבה אשר היוותה בשבילו כעת הרבה יותר
מסתם עוד שכבה בחלל החיצון.
אור ענק זרח בלבי וחימם את נפשי כשראיתי אותו ישוב באותה הפוזה
האופיינית מלפני עשר שנים, בידו האחת כוס נס הקפה ובשנייה
הסיגריה, הוא לא השתנה.
יופיו נשאר כשהיה, שיער הקטיפה החום המבריק אשר הגיע קצת אחריי
כתפיו כוסה בכובע ג'מייקני ירוק, מעין תחליף כיפה אשר נראה
כאילו שנתפר לראשו החולני, עיניו, חיוכו, המבט הקורץ שמודיע לך
"פרדי!!" הכול נשאר כשהיה, רק הזקן המחוספס אשר כיסה את עורו
התינוקי שיווה לו מראה תבוני יותר, רוחני מתובל בביקורת צינית
עצמית אשר לא נדחקה הצידה לטובת הגיגים דתיים ופתרון סודות
היקום, פשוט הוא.
כשהתיישבנו לדבר לאחר שלוש שנים ארוכות בהן הוא היה כל-כך חסר
לי נזכרתי שלמרות הלעגנות של אופיו והקלילות אשר עטפה את חייו,
עוד כשהיינו ילדים הייתה לו מן זיקה כלשהי אל הדת, או יותר
נכון יהיה לומר, אל האלוהים.
הוא תמיד האמין בו, אני לעומת זאת הייתי אתיאיסט מוחלט במשך כל
חיי ולמרות שתמיד חיפשתי תשובות לאלפי שאלות, אותו כוח אלוהי
הקרוי "אדוני" וכל מה שקשור בו מעולם לא היו מבחינתי המקום
למצוא אותן.
פרדי היה כופר, הוא יכול היה לשחוט חזיר ביום כיפור ולאכול
אותו מרוח בחמאה כשהוא מגדף ומכפיש כל רב "מקודש" אשר הראה את
פרצופו בפריים טיים הטלוויזיוני, אך עם אותו בחור למעלה דווקא
היו לו יחסים קרובים. הוא דגל בתיאוריה הפרטית שלו שכל קידוש
השם והיראה ממנו הם שגויים וכי היחסים שלנו עם בוראינו האחד
והיחיד צריכים להיות מושתתים על אהבה ולא על פחד וכי טיבנו
בעולם הזה ייקבע בסופו של דבר על פי היחס שלנו אחד אל השני ואל
האדמה שניתנה לנו על ידיו, כי "הוא" לא נמצא כאן על מנת שנסגוד
לו, הוא טען כי "הוא" הרבה מעבר לזה, לא מתעסק בשטויות שאנחנו
עושים, בזמן של השעות שעברו לנו בין הסטייק לכוס החלב, וכי
אפילו עצם המחשבה כי לאבינו ובוראינו אין דברים חשובים יותר
להתעסק בהם היא כשלעצמה מעליבה.
וכך הוא אהב אותו בדרכו שלו, התייעץ איתו והודה לו מדי לילה,
שיתף אותו בכל מעשה אשר נראה לו משמעותי וקיווה שהוא שומע
ותמיד אבל תמיד הזכיר לו כמה שהוא אוהב.
מה גרם לו לשנות את דעתו ולהחליט להקדיש את חייו לפסוקיהם של
רבנים מפוקפקים לעולם לא אדע, אני גם לא שאלתי, אני רק הסתכלתי
בעיניו המוארות וראיתי שהוא מאושר, צפיתי בו ממלמל דברי תורה
ומתרגש, שמעתי אותו מדבר על השלמות וקינאתי והכי חשוב ללא שום
מילים אשר היו צריכות להיאמר ידעתי שהקשר בינינו לעולם לא
ייפסק, למרות הריחוק הארוך הזה מעולם לא באמת נפרדנו, ובאותו
הרגע כשישבנו במרפסת לאור השקיעה ודרכינו ואמונותינו נראו
כל-כך שונות, נזכרתי באותו לילה גשום בדיר הכבשים של המושב
ושוב ידעתי שאכן לא נפרד לעולם.

כמה שבועות לאחר מכן ישבתי לי בדירה השכורה הישנה שלי, מקשיב
לקולות המיקסים החדשים שלי מתערבבים עם קולותיה של העיר
הגדולה.
הכנתי לי טוסט בולגרית עם עגבנייה אשר שרף את לשוני וחיכיתי
שתגיע השעה בה תכנס עדן דרך דלת ביתי כשהיא נוטפת מים מן הגשם
הסוער ומבקשת ממני שאחמם אותה, בעוד זמן קצר וודאי אשא אותה
לאישה.  
חיפשתי את הדף המשובץ אשר עליו הייתה מונחת כמות מכובדת של
חשיש אפגאני איכותי אשר נשאר מאתמול ולתדהמתי גיליתי שהיא
זרוקה על הרצפה מאחוריי הכורסא הירוקה, ריקה, השארתי תזכורת
לעצמי לא להזמין יותר חברים מהצפון לבלות את הלילה בעיר
החטאים.
הרמתי את השפופרת וחייגתי לכדורי, מכר ותיק משכבר הימים אשר
סיפק לי סחורה מצוינת תמיד כשפרדי ומוצריו היו רחוקים ממני,
השמנמן החביב אמר לי לפגוש אותו בעבודתו כלא פחות ולא יותר
מאשר מנהל משמרת בבורגר ראנץ', מסה אנושית מגוחכת אשר היוותה
בעשרים ושמונה שנות קיומה את הבחירה בבינוניות של דורנו אנו,
חבשתי את כובע הצמר האפור, רכסתי את מעיל הקורדרוי החום ויצאתי
אל מחוזותיו הנסתרים של הקניון.  
התהלכתי בין מאות אנשים משועבדים לסגנון חיים כשלפתע נזכרתי
בפרדי, איך הוא וודאי יושב לו עכשיו בנוף הפראי, מהרהר בדברים
אשר נפשי שלי אינה מסוגלת לחשוב עליהם, פוגש את האלוהים בכבודו
ובעצמו דרך פטריות הזיה ייחודיות ומחייך.
לרגע אחד חשבתי להצטרף אליו, שם במושב, כמו שהיינו ילדים,
כשפיצוץ גסטרונומי מהול באידיאולוגיות תמוהות ועשרות נפשות
חסרות ישע מחק את ה-כ-ל.

ועכשיו אני יושב פה אל מול חלונו של החדרון הבוער אשר נקרא
דירתו של עומר אני מתבונן דרך זכוכית עשויה יד אדם אשר מהווה
מראה חד צדדית של רגשות מנטאליים מוכרים ואמביוולנטיים אל
ההשתקפות האבסורדית שמחוץ.
פרדי אוחז בכתפי מצד חד, עור פניו חזר להיות כשהיה, הזקן איננו
והעצבות אשר כיסתה את עיניו נעלמה. עדן מדברת בטלפון במשפטים
קצרים ונלהבים ומספרת למשפחתי היקרה איך שלפתע, ללא שום עזרה
רפואית או אחרת הכול הסתדר ושב לקדמותו, היא הולכת הלוך וחזור
על האדמה הבוערת ודמעותיה מתערבבות עם הלחות האיומה.
עומר יושב אל מולי, קרוב מאוד אליי ובשקט מבעית מנסה להסביר את
מה שקרה, פרדי מדי פעם מנסה להשחיל מילה.  
הם מספרים על הפיצוץ אשר זכרתי היטב, על היותי גוף משותק
מנטאלית בחצי שנה שאחריי, על השחרור מבית החולים אשר היווה
עבורם פוגת לב ועל אי היכולת שלהם להשלים עם העובדה כי חיי
נדונים אל האבדון. הם ניסו להסביר בהתרגשות את ניסיונם של פרדי
ועדן להשיב אותי אל הידיעה בעזרת סמים שונים אשר נרקחו במיוחד
במחסן ביתו של פרדי, וכיצד לבסוף נזכרו באותו לילה בלתי
רציונאלי על החוף של תל-אביב ואיך שבזכות אותו אדרנכרום אוטופי
ישבתי שעות לבדי אל מול הזריחה ודעתי התרחבה כמו שהיא לא
התרחבה מעולם.
הם החליטו לשלח אותי לבדי אל רחובות תל-אביב, הרחובות אשר
במהותם נמצאים זיכרונותיי, רק אני ומוחי המסוכן המפוצץ בסם
המופלא הקרוי אדרנכרום, בתקווה שכך שוב תתרחב דעתי ואצליח
להיזכר בעולם שהכרתי ובאדם שנהגתי להיות. "אני אישית חשבתי שכל
הרעיון הזה הוא הרסני" אמר עומר וחייך אל פרדי, פרדי הסתכל
אליי במבט מלטף, העביר את ידו על שיערי הארוך ומלמל את המשפט
ששמעתי ברגעים מעורפלים אחרים בחיי "הסמים לקחו אותו והסמים
החזירו אותו לחיים, אמרתי לך."
עומר צחק את צחוקו המתגלגל ושאל לדעתי בנוגע לכל הסיפור, מה
אני זוכר ואיך אני מרגיש עכשיו, והאם באמת מוחי חזר לתפקד
כשהיה ומצליח לפענח ולהבין את הכול, התבוננתי בעיניו המוכרות,
חייכתי חיוך הטוען כי הכול בסדר וקמתי אל החלון.

אכן אני זוכר, אכן אני יודע.
אני יודע שנולדתי כעידו צוקר, שקוראים לי אקסל על שם כוכב רוק
מיתולוגי.
אני יודע שישנה בחורה קסומה אחת שתעשה הכול בשבילי ואני אוותר
על חיי בשבילה.
אני יודע שיש לי חבר שחזר בתשובה, וחזר בשאלה, ועדיין נשאר
אותו בנאדם סגולי שהייתי רוצה שיחבק אותי לנצח.
אני יודע שאני אוהב אותם.
אני יודע שמחבל מתאבד טעון אידיאולוגיות פוצץ את עצמו ליד כל
אותם עבדים לסגנון חיים חסרי ישע בכדי לומר אמירה אשר לא נקשרה
לחיי האגוצנטריים בכל דרך שהיא.
אני יודע שהסמים לקחו אותי והסמים החזירו אותי לחיים ולמרות
זאת אני מקשיב לצחוקם של האנשים האהובים מסביבי, מתבונן על
הנוף בחלון הזכוכית המשקיף על העיר הגדולה והריקנית שממול
בעיניים אטומות ויודע שדבר לא השתנה.

איני יודע מי אני, איני יודע למה אני כאן.
מסך העיוורון היטיב עימי והשכלתנות מרשעת, איני יודע כיצד
להתמודד איתה במקום זר זה של הקיום.
כוח אלוהי ענה לי באשר אתה, אני לבד עכשיו, תועה בתוך עיר
הומה, עומד על גלובוס גדול,
עומד ומחכה לתשובה.

בדיוק כמוכם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למי צריך לפנות
כדי להיות מאשרת
סלוגנים?

זאת שרוצה להיות
מאשרת סלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/2/06 5:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ה. קיפודה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה