אריק פלט אנחת רווחה, ושמט את ראשו לאחור על מסעד הספה. ידו
השמאלית נפלה לצד הגוף, חסרת חיים. הוא שחרר את הקשר בצינור
הגומי שהיה כרוך על קיבורתו ביד רועדת, ואז גם יד זו נכנעה
לתחושות שהציפו את גופו. הוא צף בחלל, חסר גוף, חסר משקל.
אפילו האור החזק של הצהריים שהאיר על עפעפיו נמוג. נקודה של
תודעה מרחפת בתוך שטח אפור לבן אינסופי. מרחוק הוא ראה אותן -
שתי המלאכיות שלו. דנה, אהובתו הראשונה, עמדה בגבה אליו, אוחזת
בקשת גדולה בידיה. היא שיחררה את החץ בתנועה חלקה, אך החץ לא
הושפע, כך נראה, ממאמציה. הוא נע לאט לפנים, לאחור, ומדי פעם,
אריק יכל להישבע, לשני הכיוונים ביחד. דנה הפנתה אליו את ראשה
וחייכה. "זוכר?" היא שאלה. לא רחוק הוא ראה את אימו, חנה.
לבושה במעיל הצמר הנצחי שלה, זה שבכל כיסיו היו שטרות מהודקים
בקפידה עם סיכה, למקרה הצורך. כמו תמיד מחוץ לביתה, היא אחזה
בידה מטריה, פרסול, כמו שהיא קראה לזה. הוא זכר את המטריות
שלה, ממשי סיני משובח, עדינות למגע ולמראה. איך אהב להצמיד את
לחיו למטריה הסגורה, בעוד היא מלטפת את שיערו מהצד השני. ניצוץ
של שובבות הבליח בעיניה. היא קפצה במקום, וקיפלה את שתי רגליה
תחתיה, כמו שילדים קופצים לבריכה, מקופלים טוב טוב, ומסתחררים
סביב ציר דמיוני מגופם ועד לנצח. "זוכר?" היא שאלה. אריק זכר.
הוא זכר את אותו בוקר גורלי בו ביקש ממנה כסף למנה. היא סירבה.
היא תמיד סירבה. "בשביל אוכל!" הוא התחנן. "אוכל אתה רוצה מיין
קינד? שב שב, אני אבשל לך." הוא רטן בזעף, ניגש לסלסלת הקש ליד
הדלת, ושלף את חמשת המטריות שלה. את אלה הוא ייקח לה, חשב
בנקמנות, ואז נראה. מאז הוא לא חזר, גם אחרי שמתה מהתקף לב,
כמה חודשים אחרי. את המפתחות לדירה יחד עם שטר הבעלות הוא מסר
לגרוזיני מהשש בש, תמורת עוד כמה מנות. הוא זכר גם את דנה. זכר
איך היא הכירה לו את הגרוזיני, ואת הסם. זכר איך לילה אחד,
כשלא היה להם כבר כסף, היא הציעה לגרוזיני ללכת מאחורה, בשביל
שתי מנות. הגרוזיני הציע אחת, ועוד אחת אם זה יהיה טוב. זה לא
היה, כנראה, כי היא חזרה לאט, עם חולצה קרועה, ומנה אחת. הם
חלקו את המנה, ומאז לא דיברו יותר. הוא ראה אותה מדי פעם,
בפינות הרחוב, עוד זונה נרקומנית. אחרי שאמא שלו מתה, והיה לו
הרבה, הוא עבר לידה ברחוב. היא תפסה אותו בזרוע, והסתכלה לו
בעיניים בתחנונים. הוא חשב שזיהה את הניצוץ הישן שלהם, אותה
נקודת אור אדומה שהוא והיא חלקו. הוא נתן לה מנה אחת, ושיחרר
בכוח את ידו מאחיזתה. בקיץ אחרי זה הוא חיפש אותה, וויויאן
הרוסיה מהפינה ממול אמרה לו שהיא מתה בינואר, קפאה למוות באמצע
טריפ, שאותו קנתה במחיר גופה. אפילו להתנקות היא לא הספיקה,
היא אמרה לו. הוא פקח את עיניו. בחוץ כבר היה כמעט חושך. כל
הזכרונות האלו בלבלו אותו, הפריעו לו ליהנות. הוא קם לאט, נעזר
בכורסה עליה ישב, וצעד, רגל מהססת אחרי קודמתה, למטבח. הוא מזג
לעצמו כוס מים, והתיישב על הרצפה ליד איפה שעמד המקרר לפני
שמכר גם אותו. המים שטפו במורד גרונו, מנקות את הטעם המתכתי של
הדם. הוא השתעל בחולשה. הפצעים החומים כיסו את רוב גופו עכשיו,
ואת הקוקטייל הפסיק לקחת מזמן. זה רק עניין של זמן עכשיו, הוא
ידע. הוא השעין את ראשו לאחור, על החרסינה המוכתמת של המטבח.
לאט לאט, כמעט בלי קול, הוא הרגיש את חייו נשמטים מתוכו, כמו
גרגרים אחרונים של חול שנופלים לתוך בועת הזכוכית. אריק עצם את
עיניו, חושך ירד על העיר.