"טוב אחרית דבר מראשיתו... רחוק מה שהיה ועמק עמק מי
ימצאנו..."

היא חיפשה בכל החדרים. משב רוחה בעוברה היה צונן כקרח, ונדמה
כמו היתה היא סופת חורף.
פתע כלו כוחותיה והיא נעמדה מולי מתנשפת.
"את רואה שאין שום מכתב?" אמרתי לה, קרה ועניינית.
"אני יודעת שהוא כתב מכתב, איני זוכרת תוכנו, איני זוכרת היכן
הנחתיו טרם נעלם, אך היה מכתב. אינך יכולה להאשים אותי בדבר
נוראי שכזה." עיניה הכחולות הפכו לשני גושי קרח צוננים מכעס
יוקד.
"אני רק עושה את העבודה שלי" השבתי בקרירות.
היא הביטה בי בנחישות, ועורה הבהיר כפני מת זרחו מקיפאון כעסה
הצונן. אחר הסתובבה היא והמשיכה לתור אחר המכתב שכתב הילד.
הבטתי בה משועשעת קימעה, ניזונה מיאושה וממר נחישותה חסר הטעם,
עת ידיה נברו ברטט באותם פיסות קטנות של זיכרון; תיקיית ציוריו
של הילד, ובו ציור אשר צייר לאימו שעה שחלתה, דפים בהם כתב
ותירגל בזמן שרק החל לומד לכתוב, ובהם נדבקו שיירי גערות האם
על חוסר סבלנותו של הילד לשקוד על לימודיו...
השיעמום החל מזדחל בי.
"המשיכי בחיפושייך. מיד אחזור."
היא לא נשאה מבטה אליי.

יצאתי מהבית הגדול והלכתי כבדרך אגב לכייוון משעול המוביל אל
הים. לאחר שלא היה ניתן להבחין בי צעדתי צעדים בטוחים, ללא שמץ
היסוס, בדיוק כמו אדם היודע לאן מובילות אותו רגליו.
כאשר קרבתי לים פניתי למערה קטנה הנחבאת מן העין באותם גבעות
קטנות שליד הים. ערימת שמיכות נחה שם. ניגשתי אליה והסרתי החלק
העליון.
פניו הזכים והרכים של ילד נגלו לפני, קרות, מתות.
"אתה יודע, אימך בטוחה שאיבדה המכתב אותו כתבת בטיפשותך הרבה,
וכי בטוחה היא כי בו כתבת שאתה הוא הרוצח של עצמך, אך זיכרונה
מתעתע בה משום צערה. היא מכחישה בכל תוקף את האשמה כי היא היתה
הרוצחת כפי שהיא מורשעת כעת."
חייכתי לעברו בסיפוק.
"בסוף הכל לטובה"
כיסיתי את פניו של הילד ושבתי לבית הגדול.

היא עמדה שם, קרה וצוננת, כפופה ועיפה.
"איני מוצאת את המכתב. אותו ערב היה ערב אימים. על אף שזיכרוני
בוגד בי בשנית הגעתי למסקנה שאני הרוצחת. אני רצחתי את הבן
שלי."
ידי השמאלית שהיתה בתוך כיסי סגרה על פתק מהוה, עליו כתובות
מספר מילים בכתב ילד מרושל ובהול: "אמא מישהו מנסה להרוג אותי
אם אני מת תדעי שמי ששהה באיזור בשעת מיתתי היה הרוצח. אני
אוהב אותך אמא."
שקט שרר באולם בית המשפט, ורק קול האזיקים הקרים הנסגרים סביב
ידי האם פילח את הדממה.