אמת בפי.
הרהרתי בנושא הכתיבה בך.
תהיתי כי ידעתי שכתיבה תהיה עוד עיסוק בלתי מוזמן בך, דווקא
עכשיו כשאני שיכור וחלש, משוטט אחרי פח זבל חמים להתכרבל בו
כחתול מוכה, להתענג לי על צחנת הריקבון.
תהיה לי עוד התעמקות בעניינך לנטל לא רצוי, עול כבד על גב
רפה.
החלטתי בסופו לכתוב לך, לכתוב עלייך, זונה שכמותך, שתדעי שאין
אני יותר נרתע מעוצמתך ששבתני בעבר, כעת נראית היא בעיניי
מגוחכת
כמעט אווילית, אני משלים עם העבר ומתייצב בפני העתיד, חזי מורם
וירא אני לא עוד מפנייך!

זוכר אני ימים של רטט. אהבת נעורים בגיל עשרים והתרגשות
ילדותית ממציפה תאים אפלים בגיבוי הורמונים.
חוזר אני מהקרבות נפשי וגופי חבולים ואת מניחה לך אגדים של
תשוקה על מכאוביי, שורטת את פצעי עמוק יותר בכל פעם.

כל ציפורן החודרת תחת עורי ומבעד לרקמותיי ולשדיי וממלאה אותי
ברגשי תשוקה. ומנסה אני להילחם לשווא באש המלחכת את בשרי התאב
ללא דאגה מהכוויה העתידה לבוא.
נהנה אני מהצריבה, מתענג אני על אותו רגע מתוק מריר ולא מייחס
מאומה לשפל העמוק אליו אני נופל.

ניצוצות המלבות את אש משרפת הגהנום בה הוטלתי לאחר מעשה
התעופפו להן במגע גופי המבקש עם גופך החמקמק.
זכורה לי היטב התחושה. נצרבתי קשות, וכל צלקת קשת של תחושות
כמיהה היא, כמיהה להנאות זולות של רגע חולף.
עוד משבר נעלם.

דעי לך זונה יקרה, סוכנת בגוף ורגשות חולפים  שכרגע יושב אני
ומחייך לי אל מול עצמי.
פולט אני ענני עשן עגלגלים וסמיכים, שמח אני מאוד כאשר הם
מתנדפים הם ונעלמים מחיי כמוך כאשר מגרש אני אותך מתוכי בשארית
כוחות גופי הרפה שנותר מעורפל מעייפות שלאחר היגון הכבד הכרוך
בך, לאחר השתייה המרובה במטרה להכאיב חזק ולחרוט בעור הממילא
פצוע, ומגע גופך הבלתי נשכך המצלק ופוצע פצעים של עונג, נאחז
אני בשארית שנותרה לי מעצמי ואין אני מאושר ממני על המציאה.
אמנם בודד נשארתי, אך את שפיותי קיבלתי חזרה, ושפיותי לוחמת
ותיקה היא העומדת לצידי וממלאת אותי במה שעליו ויתרת את.
יושב אני ומגחך, מעווה לעצמי פרצופי הצלחה והם לא מזוייפים.
את רחוקה כעת מליבי, על כך אני מברך, אני את עבודתי השלמתי.
רק אמת בפי.