כמו עוד זיכרון ישן נושן,
שטיח שעבר דורות
ופרוס מקיר לקיר בסלון ביתי,
משתרך כצל אפור
לרגלי ליבי,
מרגיש כואב
אבל אני זאת שכאבתי
ועכשיו במה חשקת?
כשאני כבר התייאשתי.

זיכרון מטושטש
בצבעי פסטל רכים
זיכרון חמוץ-מתוק-מלוח,
נפלט החוצה מליבי,
שורץ בתחתיות,
מפחד שאעזוב אותך,
אבל מעולם לא היית שלי

מנסה להחזיקני,
כשמעולם לא נתת לנפשי
להתקרב קרוב מספיק,
מנסה להשאירני לצידך,
כשמעולם לא נתת לי
לגעת לליבך
מנסה לעזור
האל יודע למי,
אבל אני כבר רחוקה...
איפה אתה ואיפה אני?

כי ניסיתי לשכוח
ועכשיו אין סיבה
אתה כבר לא נמצא באזור
של מחשבות צמאות ל"ביחד",
לא צריכה לשכוח
כי הלב למד לבד,
הוא הגיע והנחיל נפשו בי
ואני, שלו, איתו
לעד,
או לפחות קרוב מאוד,
להתחלה -
כי הוא ידע בזמן
ואתה...
מה יהיה הסוף איתך
תגיד לי?
מה יהיה איתך?


1.11.2005