ואם כבר יש לנו דיבור ממוסד ויפה, ואנחנו מנהלים דיון כמו
שצריך, זאת אומרת, אולי זה לא דיון, כי רק אני מדבר... לא
משנה, בכל אופן, יש משהו שרציתי לשאול אתכם. זאת אומרת, משהו
שמעניין אותי. כשעובדים כסטטיסטיקאי שמימי הרבה שנים, עוברים
הרים של אינפורמציה. באמת הרבה. האמת, שיש לנו מחסנים על חמישה
כוכבי לכת, רק בשביל לשמור את כל המידע שאנחנו אוספים עליכם.
פעם מלאך שליח שאל אותי בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה. למה
אנחנו אוספים את כל השטויות האלה. מה זה מעניין את ההשגחה
העליונה מה עושים המושגחים התחתונים. האמת - גמגמתי. הסיבה
הרשמית היא, שההוא מלמעלה חייב לדעת הכל, זאת אומרת מישהו חייב
לאסוף את האינפורמציה. מעבר לזה, אין לי מושג. מאז שאני זוכר
את עצמי אני קבור בסטטיסטיקה. בהתחלה היו רק שניים, אז לא היתה
לי בעיה, אבל מהר מאוד המספר גדל. שלא לדבר על זה שאז, לפני
התיקונים הביולוגיים, כל אהבל חי איזה חמש מאות שנים לפחות,
ואתם רק יכולים לתאר לעצמכם כמה סטטיסטיקה מצטברת.

בכל אופן, מה שמעניין אותי באמת, מכל מה שאני יודע עליכם, זה
הקטע של האהבה. של האין-אהבה, ליתר דיוק. אני מסתכל עליכם, על
בודדים ממכם, לאורך תקופות ארוכות. זה מין פרוייקט אישי שלי.
והאמת - יש לכם קטע נורא מוזר כשזה מגיע לדחייה - אתם פוחדים
ממנה פחד מוות. שמונים אחוז ממכם מעדיפים לעולם לא להסתכן
בדחייה, ובכל זאת רק עשרה אחוזים מתים בלי לחוות מערכת יחסים.
איך?!
אבל לא זה הכי מוזר.
כשדוחים אתכם חברתית - אתם נפגעים. חלקכם מוכנים לעשות כמעט
הכל, לשנות גוף ונפש, כדי להסתובב עם החברים שלכם. כשלא בוחרים
אתכם בשיעור ספורט לאיזה מרדף אווילי אחרי כדור גומי - אתם
מתביישים. כשמסרבים לבקשת עבודה, כשמעדיפים מישהו אחר על פניכם
במועדון, כשמשהו שהשקעתם בו זמן ומאמץ נדחה על הסף בגלל נימוקי
אמת - אתם נכנסים לדיכאון קליני. באמת.
אבל השיא הוא באהבה. כשהיא מסתכלת עליכם בעיניים, מחזיקה לכם
את היד, ואומרת שזה נגמר ביניכם ושהיא עכשיו עם מישהו אחר -
ההיגיון האלוהי טוען שזה יהיה הסוף מבחינתכם. הדחייה
האולטימטיבית. מישהי שמכירה אתכם בחנה את כל התכונות שלכם, את
המראה והאופי, את היתרונות והחסרונות ואמרה לעצמה שזה לא נראה
לה. ואותו דבר לגביכן - כשהוא אומר לכן שזה הוא ולא אתן, שאין
סיבה באמת, הייתי חושב שזה רגע המשבר. הייתי מצפה שלפי הקו
הזה, השלב המיידי אחרי פרידה ממישהו אהוב הוא התאבדות. אבל לא,
אתם לא עקביים. מסתבר, שאתם מזילים דמעות, חלקכם יום, שבוע או
חודשיים - ואז קמים וממשיכים הלאה.
אבל, כשהחברות שלכן קוראות לכן זונות, כשלא בוחרים אתכם
ראשונים בכוחות לכדורגל - זה סוף העולם.

ואני אסביר לכם למה אני לא מבין את זה. כן, אני מלאך, ואהבה
רחוקה ממני כמו שהמין האנושי רחוק משלום עולמי. מעולם לא היתה
מלאכית שהטריפה לי את המחשבות, או לחילופין מלאך עם תחת חמוד.
אבל נניח את זה בצד, לרגע אחד, כי אני הרי מדען, אתם יודעים.
וזאת הבעיה שלי - אתם חיים בעולם מסודר. לא סתם מסודר - מוסכם.
שלום הוא שלום, ואצבע משולשת זה אף-פעם לא דבר טוב. כעס הוא
כעס גם בפולנית, גם בערבית וגם בסינית, אם כי בפולנית הוא קצת
יותר מתוסבך. אבל הנקודה היא שאתם חיים בעולם של סימנים
מוסכמים, וזה עובד בשבילכם הכי טוב. אתם יודעים, רובכם לפחות,
שירוק זה אומר להמשיך. שכשהמוסיקה שיוצאת מהטלויזיה נהיית
מעצבנת הגיע הזמן להעביר ערוץ. לקח לכם שנים להגיע למערכת
הזאת, להחלטות האלה, אבל הגעתם אליהן, ואתן מסתדרים איתן יופי.
באמת. וכולנו למעלה גאים בכם. רק מה? בעיה אחת נשארה לכם
לפתור, והיא אולי אחת הבעיות היותר ותיקות. כשהוא אומר לך שהוא
לא אוהב אותך - כשהיא אומרת לך שהיא רוצה שתישארו ידידים. ואז,
אף-אחד כבר לא מבין כלום.

זה מזכיר לי, כשעבדנו על כל הקטע הראשון הזה של אדם וחווה, עוד
לא היה לנו שום ידע. את המדריך לאלוהים המתחיל אנחנו כתבנו
והפצנו - שלא יהיו לכם טעויות. אבל אתם, אתם נולדים עם זה.
האדם והחווה הראשונים לא סבלו אחד את השני. עשינו אנ-דנ-דינו
והחלפנו את חווה. אחרי החווה השלישית, חשבנו שאולי הבעיה היא
עם אדם. החלפנו גם אותו. בסוף, אם אני מחשב את זה, יוצא שכל
אדם עבר לפחות איזה שתי חוות שזרקו אותו לכל הרוחות, והיו כמה
וכמה חוות שאיזה אדם התנהג אליהן כמו אל שיח. בשביל החברה
למעלה זה היה בידור, אבל אני לא הבנתי איך הם ממשיכים לחייך
ולהנות וללכת, כמו ארנב ורדרד עם בטריות בתחת, למרות שהם עברו
את חווית הדחייה הסופר-אולטימטיבית: האדם היחיד על פני האדמה,
והיא לא רוצה אותו; האישה היחידה שקיימת - והוא מעדיף לדבר עם
כבשים.

שבעה אדמים ושתים-עשרה חוות - ורק אז הבאנו אותה בזוג. וזאת,
דרך אגב, הסטטיסטיקה הראשונה שלי.